"Just be quiet and entertain"

[arieltr]

"Just be quiet and entertain"

"there isn't a hunger in the audiance for a message"
ראיון מרתק עם בילי קורגן.
על החיים כיום סביבנו, תרבות התאגידים, הטכנולוגיה והמדיה החברתית, תרבות המערב, ג'ון לנון ועוד. כל זה דרך הזוית הברורה שלו מעולם המוסיקה אבל לא רק.

אחד הטיעונים שלו הוא שהתפקיד של הרוקרים כ'סוכנים' של 'שינוי חברתי' הלך ונעלם - והוא לחלוטין לא חושב שזו מקריות.
השיחה עימו סובבת וקשורה לנושאים שעלו כאן בפורום לאחרונה. מאוד מעניין, תתחילו מעשרים הדקות הראשונות אבל תפנו שעה.

 

[Feanor75]

המוזיקה בעצמה היא ראי לתרבות

הקהל של היום גם הוא שונה מזה של פעם, הוא צורך יותר מוזיקה שפונה ליצרים האפלים, כמו טרנס למשל. אם בעבר המוזיקה הייתה ביטוי של רצון האדם לחופש, היום היא כבר מבטאת דברים כמו ציות רובוטי לתכתיבים או יצר של הרס ושנאה, כך לפחות זה נשמע באוזניי.

 

[ציףציף1000]

תודה, עוד מעט אתפנה להאזין.

 

[Celluloid Hero]

בהחלט דיון מעניין

גם שילוב לא רע- הסולן עם singing voice הכי מעצבן בביזנס עם מראיין שמחרחר לך באוזן שעה שלמה...

שני החבר'ה תקועים בבוץ האמריקאי כל השיחה, ולצערם הרב, כל עוד האשליה הגדולה שאמריקה ממשיכה לנסוך באזרחיה בתוך המושג הזה, ה - FREEDOM האמריקאי, זה שהם מוכנים למות למענו והם מעולם לא הבינו בדיוק מה המשמעות שלו, אז דברים יישארו שם על כנם, והתשובה הכי טובה שתקבל לבעיה האמריקאית, היא זו שנוסחה על ידי כמה מהסרטים הכי טובים של הסבנטיז-

it is what it is

וכמובן-

Don't you worry about it

האלמותי...

מי שחושב שישראל המציאה משהו משלה אי פעם, עם ה "יהיה בסדר" שלנו, לא הבין עד כמה אנחנו תמונת מראה מוקטנת של אמריקה. אבל גם מצ'וקמקת יותר. בגלל הבנייה החפוזה. בגלל זה אנחנו רואים את התפרים, ובגלל זה אנחנו הרבה יותר מפוכחים מהאמריקאים. ואפילו שאנחנו יודעים (לפחות רובנו הגדול), שהממשלה עובדת עלינו, אנחנו ממשיכים במשחק. כי אולי נרוויח ממנו בעצמנו יום אחד. כלומר, זה לא נקרא לעבוד עליך, אם אתה בעצמך עובד על מישהו בתמורה... (וגם זה לא מקורי במיוחד, כי לבטח הגיע מניו יורק הרעיון הזה.)

בכל אופן, בילי אומר דברים נכונים ומעניינים, אבל גם נכנע בעצמו לדרשה שלו. כלומר הוא צודק בזה שעם מוזיקה כבר אי אפשר להעביר מסרים פוליטיים. אי אפשר לשנות את העולם איתה, ואי אפשר אפילו לנסות יותר. אין קהל. אז לא שווה לו להוציא אלבום עם מסרים חברתיים ופוליטיים. אבל- אם כל האנשים יחשבו כמו בילי וודאי שמוזיקה גמרה את הסיפור שלה כמעצבת חברתית. דווקא המחשבה ההפוכה, אבל של קבוצה של אנשים, היא זו שתגרום לשינוי בסטאטוס. וזה בדיוק מה שבילי אמר בעצמו. מספיק לחשוב כאינדיוידואלים (שימי לב אמריקה...), להתחיל לחשוב קצת כקבוצה.

הרי אם במקומות תרבותיים אחרים אפשר להעביר עוד מסרים חזקים ביותר, למשל, סדרות טלויזיה בעבר הקרוב כמו "הסמוייה" , או "המגן" , או סואת'פארק עם עונה אחרונה פוליטית אדירה, והרבה אחרות (אפילו "משחקי הכס" משתדלת לאתגר את העולם פעם או פעמיים בעונה) , אז גם מוזיקה יכולה. רק צריך לרצות. ושדור שלם של מוזיקאים מוכשרים יירצה בזה. קדימה לעבודה

Start worrying about it

 

[arieltr]

ה-voice הכי מעצבן בביזנס?

רגע זה לא אמור להיות בוב צימרמן?

מסכים בקלילות להתפשר על המעיק ההוא מאואזיס (במקום התנצלות לדילן).

אני מאוד אוהב (אהבתי ליתר דיוק) את בילי והפאמפקינז. שנות התיכון התחילו את הניינטיז אצלי ואלבומי הדלעת רצו טוב מאוד. ה-voice ובייחוד ההגשה של בילי מאוד עשו לי את זה, התפרצויות הזעם הפתאומיות, והיכולת שלו להפוך לחישה מנחמת לזעם רועם במהירות האור היו פנטסטיות, והעבירו משהו מאוד אמיתי, בייחוד שאתה הממ... smells like teen spirit.
אגב גם עבודת הגיטרות שלהם עושה בדיוק אותו הדבר, משקט נינוח למכת חשמל אדירה בצורה נהדרת.
באמת שלא מובן לי איך זה שעד עכשיו לא הבאתי שום לינק שלהם. בזיון אם אני שואל את עצמי.

לגבי פני הדברים על הפלנטה, מירב האנשים ממשיכים במשחק כיוון שמירב האנשים נמצאים בתוך system נתון ודי בעייתי להימלט מזה או להחליף לסיסטם אחר. וזה בלי קשר לדיעות או לקיחת צדדים. בודדים מצליחים לחיות 'מחוץ לגריד', ובכל מקרה שינוי לא יבוא מבחוץ.
מסרים פוליטים עדיין אפשר להעביר עם מוסיקה, אבל שמסתכלים על 60 השנים החארונות והרוקנרול, הכוונה היתה מצויינת והמסר שודר ועבר ואפשר גם להתווכח אם משהו גם חילחל פנימה במקומות הרלוונטים אבל בסופו של דבר כפי שזה נראה לי כרגע, שבת בצהריים ינואר 2016, ואני אשמח לטעות, העולם כיום לא עושה רושם במצב טוב יותר ממה שהיה בהיפי סיקסטיז או בהתפכחות הסבנטיז או בהארדקור אייטיז. מה שכן כמות מסוימת של אנשים עשו מכל זה הון גדול, וממשיכים לעשות גם היום על חשבון האילוז'יה הידועה ציבור בתור Freedom...

 

[Celluloid Hero]

אה, אולי הייתי צריך להסביר

לפעמים דברים שברורים מאוד לתת מודע שלי, הופכים ברורים מאוד למודע שלי באותו רגע, אבל לא למי שבסביבה המיידית, או למודע שלי ביום אחר..

הבחור הקירח מהסמאשינגס, פשוט מעלה בי זכרונות של ילד בן 10 המתחלחל אל מול הקול הדק והצורמני שלו. וגם הפרצוף המעוות שלו מאופר בגרוטסקיות (היה כזה קליפ אני משוכנע בזה) ,למען הגילוי הנאות, די רדף אותי בכמה סיוטים נבחרים בתחילת שנות ה 90. לא יודע, טראומת ילדות, לך תתגבר עליה.

אם להיות אובייקטיבים יש טיפוסים עם קולות הרבה יותר נוראיים בעסק, אבל למזלם, גיליתי אותם בתקופה אחרת, או תחת תנאים מחמיאים יותר. או שהאחים הגדולים שלי הכניסו לי מכות רצח, עד שאהבתי אותם. כל אחד והקטע שלו, שלי זה מזוכיזם פיזי יותר. אגב, היו טובים מאוד שם למטה הקראוטרים!