joy of existence

joy of existence

מה זה אומר עבורך לחתור אל החופש? נראה לי ששמעתי ממך ביטוי דומה לזה, אז נראה לי תורם שתשתפי לגבי זה כאן, ולא רק במסרים (שאחרים יוכלו גם לקרוא)
 
זה משתנה אצלי כל הזמן.

היום שאלתי את עצמי, למה אני רוצה חופש, בשביל מה? מה אז, נגיד שאני חופשיה לעשות מה שאני רוצה, מה אז? הבנתי שאני לא יכולה לחתור לשומקום, אם אני לא קיימת במלואי עכשיו. אז הפכתי מודעת לעכשיו - ככל שהפכתי מודעת לקיום שלי (עכשיו), נזכרתי "מי אני" - ניצוץ חיים. זה עשה אותי מאושרת. אושר אמיתי כזה, "נכון" כזה, סיפוק מלא, הסיפוק היחידי שאני באמת באמת כמהה לו. לחתור אל החופש זה דבר ראשון להבין מה אני רוצה, מה אני באמת באמת באמת רוצה - וזה, להיות שלמה באמת (ולא לחצי יום וזהו...), זה להגדיל את המודעות שלי, זה להקשיב ליקום ולזרום בו בחופשיות- באמון מוחלט. אני רוצה שלום פנימי וחיצוני, אני רוצה להיות מאושרת באמת. זה לתפוס דרך הלב ולא מהשכל וממערכת האמונות שלי (או הטורף). אני רוצה לא להזדהות עם כל הדברים שהם לא אני. כל ה"רצונות" האלו, הם בעצם אותו רצון. אפשר לקרוא לו "חופש", אפשר לקרוא לו "פשטות", אפשר לקרוא לו "מושעות גבוהה", אפשר לקרוא לו גם "הארה", אפשר לקרוא לו "אושר", אפשר לקרוא לו "מצב אהבה", אפשר לקרוא לו "צילי שבילי". וצריך להבין שוב ושוב ושוב, כי התודעה נוטה לשכוח.... ואחרי שמבינים אז פשוט לעשות את זה... בפשטות, באהבה, ברכות, באמון, במסירות, בהקשבה. אם את רוצה לשאול בצורה יותר ספציפית /שאלה ספציפית - אז אשמח לענות
 
משהו שפעם כתבתי על זה ../images/Emo8.gif

מעבר לכל המחשבות והרגשות והסרטים, נמצא וקיים משהו מאד קבוע, משהו שהיה תמיד... אני פשוט מתחברת אליו. זה ממש כמו מרכז אחר לפעול ממנו, או משהו יותר יקומי כזה - ראיה שהכל אחד, שלווה, שלום, חכמה ונגישות להמון מידע, רצון לשרת את החיים עצמם, ראיה שהייצור הזה הוא בעצם כלי אדיר ורב עוצמה- מתנה מדהימה שאפשר להשתמש בה. החיים עצמם כאן, בכל מקום. לנסות לא תמיד עוזר להרגיש אותם. לפעמים זה לא בידיים שלי, כמה שאנסה לא אצליח- ואז כל מה שאני יכולה לעשות זה לקבל את עצמי עד שאני נהפכת להיות (השערה שלי) מספיק פתוחה כדי להרגיש את הקבלה המוחלטת שנמצאת בכל דבר. לפעמים אני קולטת שניסיתי וניסיתי וזה היה כ"כ קרוב, כ"כ תמיד כאן - שכל מה שהייתי צריכה לעשות זה להפסיק להתעלם. וכאמור, שאני מרגישה את זה (זה = החיים), אז אין לי שום סיבה להזדהות עם הסביבה הפנימית שלי - זה נתפס כמגוחך בעיני (פעם השוויתי את זה כלהזדהות רק עם כף היד שלי). אני רוצה לציין, שהרבה פעמים אני לא "נקיה" בתוך זה. אני ממש כמו מהבהבת (באה והולכת) בתוך מצב שאני רואה שהכל פה אשליה. ההרגשה היא שאני צריכה להתמסר למשהו למשהו, להתרוקן ממשהו, לוותר על משהו שאני אוחזת בו חזק.... (וגם, זה נראה כמו עוד רובד של עצמי אשלייתי). אם אני אוחזת חזק במשהו ולא מוכנה להתמסר לקיום, זה לא אפשרי עבורי להלחם בעצמי... רק לעבוד עם להתמסר ולהתמסר ולהתמסר.... יש פחד - איך אפשר להלחם בפחד??? יש בלבול - איך אפשר להלחם בבלבול? הרי ישנה גם ים של בהירות - אפשר להביא את הבהירות, אבל להלחם בבלבול?! אני מנסה לראות את השקרים תמיד, להיות מודעת שמה שקורה לי עכשיו (כולל פנימית) זה זמני לחלוטין - ומנסה להרגיש את הקבוע (החיים). אני לא מרגישה נלחמת.
 
האם?

האם מי שמבולבל שונה מהבלבול? האם מי שמשקר שונה מהשקר?, האם מי שחושב שונה מהמחשבה? האם המרגיש שונה מהמורגש? אם מפסיקה המחשבה יש עוד חושב? מה נשאר? צילי שבילי.
 
למעלה