Joe Strummer: The Future Is Unwritten ../images/Emo188.gif
Julien Temple ביים כבר קרוב לארבעים סרטים, כמעט כולם דוקומנטרים, כמעט כולם סרטים על אושיות פופ ורוק. הוא גם אחראי ל The Filth And The Fury המצויין, סרט תיעודי על ה SEX PISTOLS שנעשה שבע שנים לפני הסרט הביוגרפי הזה על סטראמר מייסד ו"מנהיג" ההרכב THE CLASH. המשותף לשני הסרטים המעולים האלו הוא התפיסה הדוקו-אמנותית. לא סרטי הופעות נוסח במאי דוקו-רוק מצויינים אחרים כמו מרטין סקורסזי וג'ונתן דמי, ום לא סרטי דוקו בעלי אוריינטצייה של כתבות. טמפל מתמחה בפסיפסים שמורכבים משלושה אלמנטים קולנועיים שמשולבים די בגאונות: 1. סיפור נאראטיבי שמשלב חומרים ארכיונים (ובמקרה זה - נדירים ומעניינים) 2. ראיונות עם מקורבים, במקרה זה גם ידועני שוליים שהיו חברים של האיש /או העריצו/העריכו את אישיותו ופועלו, במקרה הזה כוללים את ג'וני דפ, מרטין סקורסיזי, בונו, ג'ים ג'רמוש, מיק ג'ונז, ועוד ועוד.. לפחות כעשרים איש ואישה, רובם אנשים מעניינים בזכות עצמם. טמפל צילם את כל הראיונות סביב מדורות, כשרוב הראיונות קורות במדורה-רבתי תחת ה BROOKLYN BRIDGE כאשר ברקע מנצנצים אורות ניו יורק סיטי. לא במקרה כמובן, מכיוון שמדורות וניו יורק (ביחד ולחוד) היו אובססיות מרכזיות אצל סטראמר. 3. שילוב אנרגטי של חיתוכים מסרטי קלנוע מכל מיני תקופות (כולל אנימצייה) שבגבים בד"כ את האנדוקטות שיש בהם פוטנציאל דרמטי מניפולטיבי (על הצופה), וזה משהו שטמפל עושה באפן שאינו דומה לאף אחד . ראינו את זה כבר ב "הזעם והזוהמה" והנה טמפל משכלל את האלמנט הזה לידי שלמות קולנועית ומצליח ליצור תת-ז'אנר דוקומנטרי מעורר התפעלות. כל הנ"ל עושים מהדוקו הזה קולנוע מדהים למדי. מה שיש לנו בסוף חורג מהשוואה לסרטי דוקו-רוק של במאים אחרים שראיתי ולוקחים את הדבר הזה של טמפל למקום אחר... למקום בלתי נפוץ של "אמנות דוקומנטרית" אבל בהחלט ללא יומרות ועם דגש חזק מאוד(!) על ההיבטים האישיים והאנושיים. סרט עטור פרסים, ובצדק, כזה שתופס אותך בעורף ולא מרפה מן ההתחלה ועד הסוף. סרט על אדם יוצא דופן שמה שמאפיין אותו אלו הניגודים, מוסיקאי, פנקיסט, אנטי-היפי, פרו-היפי, אדיב, נדיב, וולגרי, כנה,אמביוולנטי, מבולבל, מנוכר, מטיף, משרה שלום, מסית לאלימות, ובעיקר כל הזמן - אנושי. סרט על על תהליך התבגרות איטי ומתמשך של אינדווידואל טראגי מורכב ומתוסבך, החל מטראומות הנעורים, דרך המאבק להשמיע קול זועם, אל תוך האגו-טריפ הבלתי נמנע, ועד לתובנות המרשימות של האדם הזה ככה ממש ברגע האחרון רגע לפני שנפח נשמתו בנסיבות מעציבות, בגיל צעיר יחסית. כמובן שזה גם סרט על CLASH. הוא חושף בין השאר את הסיפור של ההרכב הקלאסי הזה שהתחיל כלהקת פנק ועבר אבולוצייה זריזה שלקחה את המוסיקה למקום אקלקטי ומעניין. עם זאת חשוב לי לומר שעניין הקלאש אינו מרכז העניינים בתוך האקספוזיצייה הקולנועית המורחבת הזו, זה קודם כל סרט על אנושיות ועל מורכבות אנושית. הסרט ישמח לבב אוהבי הקלאש אבל לא מיועד בהכרח למערצי הקלאש, הוא גם מתאים לאוהבי קולנוע באשר הם, במיוחד אלו בעלי הסובלנות והפתיחות שמעוניינים בתהליך הקולנועי יותר משהם מעוניינים בגירויים וסיפוקים מידיים בנוסח "מהיר ועצבני".
Julien Temple ביים כבר קרוב לארבעים סרטים, כמעט כולם דוקומנטרים, כמעט כולם סרטים על אושיות פופ ורוק. הוא גם אחראי ל The Filth And The Fury המצויין, סרט תיעודי על ה SEX PISTOLS שנעשה שבע שנים לפני הסרט הביוגרפי הזה על סטראמר מייסד ו"מנהיג" ההרכב THE CLASH. המשותף לשני הסרטים המעולים האלו הוא התפיסה הדוקו-אמנותית. לא סרטי הופעות נוסח במאי דוקו-רוק מצויינים אחרים כמו מרטין סקורסזי וג'ונתן דמי, ום לא סרטי דוקו בעלי אוריינטצייה של כתבות. טמפל מתמחה בפסיפסים שמורכבים משלושה אלמנטים קולנועיים שמשולבים די בגאונות: 1. סיפור נאראטיבי שמשלב חומרים ארכיונים (ובמקרה זה - נדירים ומעניינים) 2. ראיונות עם מקורבים, במקרה זה גם ידועני שוליים שהיו חברים של האיש /או העריצו/העריכו את אישיותו ופועלו, במקרה הזה כוללים את ג'וני דפ, מרטין סקורסיזי, בונו, ג'ים ג'רמוש, מיק ג'ונז, ועוד ועוד.. לפחות כעשרים איש ואישה, רובם אנשים מעניינים בזכות עצמם. טמפל צילם את כל הראיונות סביב מדורות, כשרוב הראיונות קורות במדורה-רבתי תחת ה BROOKLYN BRIDGE כאשר ברקע מנצנצים אורות ניו יורק סיטי. לא במקרה כמובן, מכיוון שמדורות וניו יורק (ביחד ולחוד) היו אובססיות מרכזיות אצל סטראמר. 3. שילוב אנרגטי של חיתוכים מסרטי קלנוע מכל מיני תקופות (כולל אנימצייה) שבגבים בד"כ את האנדוקטות שיש בהם פוטנציאל דרמטי מניפולטיבי (על הצופה), וזה משהו שטמפל עושה באפן שאינו דומה לאף אחד . ראינו את זה כבר ב "הזעם והזוהמה" והנה טמפל משכלל את האלמנט הזה לידי שלמות קולנועית ומצליח ליצור תת-ז'אנר דוקומנטרי מעורר התפעלות. כל הנ"ל עושים מהדוקו הזה קולנוע מדהים למדי. מה שיש לנו בסוף חורג מהשוואה לסרטי דוקו-רוק של במאים אחרים שראיתי ולוקחים את הדבר הזה של טמפל למקום אחר... למקום בלתי נפוץ של "אמנות דוקומנטרית" אבל בהחלט ללא יומרות ועם דגש חזק מאוד(!) על ההיבטים האישיים והאנושיים. סרט עטור פרסים, ובצדק, כזה שתופס אותך בעורף ולא מרפה מן ההתחלה ועד הסוף. סרט על אדם יוצא דופן שמה שמאפיין אותו אלו הניגודים, מוסיקאי, פנקיסט, אנטי-היפי, פרו-היפי, אדיב, נדיב, וולגרי, כנה,אמביוולנטי, מבולבל, מנוכר, מטיף, משרה שלום, מסית לאלימות, ובעיקר כל הזמן - אנושי. סרט על על תהליך התבגרות איטי ומתמשך של אינדווידואל טראגי מורכב ומתוסבך, החל מטראומות הנעורים, דרך המאבק להשמיע קול זועם, אל תוך האגו-טריפ הבלתי נמנע, ועד לתובנות המרשימות של האדם הזה ככה ממש ברגע האחרון רגע לפני שנפח נשמתו בנסיבות מעציבות, בגיל צעיר יחסית. כמובן שזה גם סרט על CLASH. הוא חושף בין השאר את הסיפור של ההרכב הקלאסי הזה שהתחיל כלהקת פנק ועבר אבולוצייה זריזה שלקחה את המוסיקה למקום אקלקטי ומעניין. עם זאת חשוב לי לומר שעניין הקלאש אינו מרכז העניינים בתוך האקספוזיצייה הקולנועית המורחבת הזו, זה קודם כל סרט על אנושיות ועל מורכבות אנושית. הסרט ישמח לבב אוהבי הקלאש אבל לא מיועד בהכרח למערצי הקלאש, הוא גם מתאים לאוהבי קולנוע באשר הם, במיוחד אלו בעלי הסובלנות והפתיחות שמעוניינים בתהליך הקולנועי יותר משהם מעוניינים בגירויים וסיפוקים מידיים בנוסח "מהיר ועצבני".