Jethro-Party
- פותח הנושא arieltr
- פורסם בתאריך
Stand Up
מהתקופה המוקדמת שהבלוז עוד הורגש ואלמנטי הפרוג פולק כבר כאן להתערבב עם הכל.
מרטין באר הצטרף באלבום הזה ואיזה יופי של גיטרה הוא הביא איתו.
הנה הפתיחה המצויינת של האלבום, יש גיוון נפלא באלבום הזה והנה פצצה לפנים מאמצע האלבום.
והנה הרצועה האלמותית מהאלבום המשובח הזה, כל שיר פה מלמיליאן. או מראדונה. מה שתרצו.
ויש את מאמר הצלולייד על האלבום. אני משוכנע שהוא עדיין עומד מאחורי כל מילה שלו.
מהתקופה המוקדמת שהבלוז עוד הורגש ואלמנטי הפרוג פולק כבר כאן להתערבב עם הכל.
מרטין באר הצטרף באלבום הזה ואיזה יופי של גיטרה הוא הביא איתו.
הנה הפתיחה המצויינת של האלבום, יש גיוון נפלא באלבום הזה והנה פצצה לפנים מאמצע האלבום.
והנה הרצועה האלמותית מהאלבום המשובח הזה, כל שיר פה מלמיליאן. או מראדונה. מה שתרצו.
ויש את מאמר הצלולייד על האלבום. אני משוכנע שהוא עדיין עומד מאחורי כל מילה שלו.
משמעותי זה להיסטוריונים
אין ספק שכל שיר בסטנד-אפ הוא פצצה בפני עצמו. מבחינתי זה אלבום אקסטרא סופר איכותי.
אבל הגיוון האלבומי אצל ג'טרו ב 10+ השנים הראשונות די מקשה השוואות מסוימות.
אפשר לראות את זה כך:
- שלושת הראשונים זו קבוצה ראשונה.
- קבוצה שנייה זה הפרוג המובהק ולמהדרין כמו ט'יק אז א בריק, פאשן פליי, מיניסטרל אין דה גלרי, ואני מכניס פה גם את אווקאלאנג.
- הקבוצה השלישית זה כל השאר עד סוף שנות השבעים.
ולפי החלוקה הקוסמית הזו, הנחתי בשרשור הזה את האלבום שעדיין הכי עושה לי את זה מכל קבוצה.
----------------------------------------------
לגבי ג'נסיס, תשמע, לא מערבבים שמחה בששון.
יאללה תפתח שרשור חדש על ג'נסיס וכל אחד יביא את הגרזן שלו. יש שם מספיק בשר לחתוך.
אין ספק שכל שיר בסטנד-אפ הוא פצצה בפני עצמו. מבחינתי זה אלבום אקסטרא סופר איכותי.
אבל הגיוון האלבומי אצל ג'טרו ב 10+ השנים הראשונות די מקשה השוואות מסוימות.
אפשר לראות את זה כך:
- שלושת הראשונים זו קבוצה ראשונה.
- קבוצה שנייה זה הפרוג המובהק ולמהדרין כמו ט'יק אז א בריק, פאשן פליי, מיניסטרל אין דה גלרי, ואני מכניס פה גם את אווקאלאנג.
- הקבוצה השלישית זה כל השאר עד סוף שנות השבעים.
ולפי החלוקה הקוסמית הזו, הנחתי בשרשור הזה את האלבום שעדיין הכי עושה לי את זה מכל קבוצה.
----------------------------------------------
לגבי ג'נסיס, תשמע, לא מערבבים שמחה בששון.
יאללה תפתח שרשור חדש על ג'נסיס וכל אחד יביא את הגרזן שלו. יש שם מספיק בשר לחתוך.
Celluloid Hero
New member
עדיין עומד 
עזוב דירוגים, זה לדעתי מהאלבומים היותר טובים שאפשר להכיר בכלל. חבר לחיים.
אגב, משעשע לחזור למאמר הזה. אם אני זוכר נכון, זה היה המאמר הראשון או השני שכתבתי. כשעוד היה לי את הקטע הזה, של לכתוב על מוזיקה...
עזוב דירוגים, זה לדעתי מהאלבומים היותר טובים שאפשר להכיר בכלל. חבר לחיים.
אגב, משעשע לחזור למאמר הזה. אם אני זוכר נכון, זה היה המאמר הראשון או השני שכתבתי. כשעוד היה לי את הקטע הזה, של לכתוב על מוזיקה...
Minstrel In The Gallery
אלבומי פרוג רצועה אחת הצידה, האלבום הזה משנת 1975 זה 'הדבר' של ג'טרו.
לא אקוואלאנג לא, אלא דווקא האלבום הזה שמחזיק חיים יותר ארוכים על המדף.
האלבום הזה מושלם ואפקטיבי מהפתיחה המהממת הזו של הטייטל טראק ועד 30 השניות של הרצועה השביעית שסוגרת את שערי האלבום.
כל רצועה פה מראדונה. או בעצם פלה. מה שתרצו.
הנה תראו את הפצצה הזו. ובין כל החשמל והמלודיות, תראו איזו פנינה איאן משחיל פה. פאקינג יהלום.
וכל זה בלי מילה על 17 הדקות הנפלאות של Baker St. Muse.
אלבום ענק. ויש מאמר מצויין גם על האלבום הזה.
לסיכום אקוואלאנג OUT, נווד בגלריה IN
אלבומי פרוג רצועה אחת הצידה, האלבום הזה משנת 1975 זה 'הדבר' של ג'טרו.
לא אקוואלאנג לא, אלא דווקא האלבום הזה שמחזיק חיים יותר ארוכים על המדף.
האלבום הזה מושלם ואפקטיבי מהפתיחה המהממת הזו של הטייטל טראק ועד 30 השניות של הרצועה השביעית שסוגרת את שערי האלבום.
כל רצועה פה מראדונה. או בעצם פלה. מה שתרצו.
הנה תראו את הפצצה הזו. ובין כל החשמל והמלודיות, תראו איזו פנינה איאן משחיל פה. פאקינג יהלום.
וכל זה בלי מילה על 17 הדקות הנפלאות של Baker St. Muse.
אלבום ענק. ויש מאמר מצויין גם על האלבום הזה.
לסיכום אקוואלאנג OUT, נווד בגלריה IN
Heavy Horses
מעשר השנים הראשונות, הנה אולי האלבום הכי יפה שאיאן הוציא תחת ידו, מבחינתי לפחות, כמויות העונג שנשפכות פה הינן מירביות וקסומות.
הכיוון הכללי פה פחות כבד מהצליל ה'טבעי' המוקדם שלהם, וגם קצת פחות 'פרוגי' מאלבומי הקלאסיקות שלהם. זה לא שירים מהיער, כאן מתעסקים בריאליה של החיים, של חיות הכפר ועד דברים ברומו של תחתית המדרכה. ים של מלודיות ומקצבים לכל מזג אויר, שמפגיזות את נפש האדם.
כל שיר פה פלה. בעצם איאן. איאן אנדרסון. כל שיר פה ישר מהלב של איאן אנדרסון.
פנינה רודפת פנינה.
יהלום רודף יהלום.
עד שמגיעים לפצצה הזו. וגם אז זה לא נגמר.
הנה המאמר של יקי לאלבום המשובח הזה. הוא יודע מה הוא אומר.
מעשר השנים הראשונות, הנה אולי האלבום הכי יפה שאיאן הוציא תחת ידו, מבחינתי לפחות, כמויות העונג שנשפכות פה הינן מירביות וקסומות.
הכיוון הכללי פה פחות כבד מהצליל ה'טבעי' המוקדם שלהם, וגם קצת פחות 'פרוגי' מאלבומי הקלאסיקות שלהם. זה לא שירים מהיער, כאן מתעסקים בריאליה של החיים, של חיות הכפר ועד דברים ברומו של תחתית המדרכה. ים של מלודיות ומקצבים לכל מזג אויר, שמפגיזות את נפש האדם.
כל שיר פה פלה. בעצם איאן. איאן אנדרסון. כל שיר פה ישר מהלב של איאן אנדרסון.
פנינה רודפת פנינה.
יהלום רודף יהלום.
עד שמגיעים לפצצה הזו. וגם אז זה לא נגמר.
הנה המאמר של יקי לאלבום המשובח הזה. הוא יודע מה הוא אומר.
Celluloid Hero
New member
זה מה שנקרא סוס שחור
מי שייהמר עליו, עוד עלול לגלות שזה הג'תרו האהוב עליו. אישי יותר, עדין יותר, ואכן אלבום פשוט יפהפה. אבל אני מת על קונטרסט עם הקול המעושן והמפוחם כל כך של איאן. כאילו זה המעיין שמגיעים אליו אחרי דרך ארוכה, והפכפכה, ובאמת זה לא אלבום לרכישה ראשונה שניה או שלישית אפילו, אבל כמו שמתברר בדיעבד, המעיין הוא מעיין נעורים נצחי, והסוס הזה בפיגור ככל שיתחיל, נועד להשיג את כולם מאחורה.
מי שייהמר עליו, עוד עלול לגלות שזה הג'תרו האהוב עליו. אישי יותר, עדין יותר, ואכן אלבום פשוט יפהפה. אבל אני מת על קונטרסט עם הקול המעושן והמפוחם כל כך של איאן. כאילו זה המעיין שמגיעים אליו אחרי דרך ארוכה, והפכפכה, ובאמת זה לא אלבום לרכישה ראשונה שניה או שלישית אפילו, אבל כמו שמתברר בדיעבד, המעיין הוא מעיין נעורים נצחי, והסוס הזה בפיגור ככל שיתחיל, נועד להשיג את כולם מאחורה.
אני כתבתי את הדברים האלה???
לא מאמין כמה אישיויות יש בי...
זאת, על כל פנים, לא בא לבקר כבר כמה שנים טובות...
אבל היא עדיין יודעת להעריך מוסיקה טובה
Jethro Tull של Stand Up נפלאה, גם זאת של הטרילוגיה ה"פולקית" נפלאה, אתן יודעים מה... אפילו זאת של War child ושל Too old to R&R נפלאה, ובמחשבה רביעית גם זו של ימי הפרוג לא כל כך רעה, בכל זאת - Thick as a brick זו יצירה גאונית...
נו אז מה עושים??
יקי
לא מאמין כמה אישיויות יש בי...
זאת, על כל פנים, לא בא לבקר כבר כמה שנים טובות...
אבל היא עדיין יודעת להעריך מוסיקה טובה
Jethro Tull של Stand Up נפלאה, גם זאת של הטרילוגיה ה"פולקית" נפלאה, אתן יודעים מה... אפילו זאת של War child ושל Too old to R&R נפלאה, ובמחשבה רביעית גם זו של ימי הפרוג לא כל כך רעה, בכל זאת - Thick as a brick זו יצירה גאונית...
נו אז מה עושים??
יקי
וינס חביבי אני מסכים אתך
זה אלבום מאוד מתיש לשמיעה רצופה. ואף על פי כן, אלבום נפלא. הייתי אף מרחיק לכת ואומר, שלמרות שלא מדובר באלבום האהוב עלי ביותר של JT, זהו האלבום שאיאן הצליח למזוג בו את הכמות הרבה ביותר של קסם מדיאבלי. ואפילו בארוקי.
SFTW הוא דוגמה (ומופת) לפולק-רוק-אנגלי ששורשיו מגיעים עד לימי הביניים. לא מינסטרל-אין דה-גאלרי, זהו המינסטרל האמיתי שהיה חבוי באנדרסון: הטרובדור הנודד בזמן, לאורך המאות.
מהבחינה הזו, אין כמעט אלבומים ממש טובים שהצליחו לשלב ככה עתיק עם עכשוי ועדיין לא להשמע כמו אלבום פרוג בטנדרטי. הסוד טמון כנראה בנחישות של אנדרסון להתרחק מפרוג ובו בזמן להתקרב לפולקלור.
וכעת, לבעייתיות של SFTW. זו לא אשמת איאן. הוא את שלו עשה, השירים עובדים. כל אחד מהם, ובענק. כולם ביחד, יוצרים אלבום כבד ועמוס. מדי.
SFTW, יותר מכל אלבום אחר של JT, מזכיר ארוחה שכולה סטייקים. השירים טעימים, אבל אתה תהיה שבע הרבה לפני הסוף.
צרה אחרת שנופלת על האלבום היא הפורמט של הדיסק.
כדאי לזכור שהאלבום הזה יצא בזמנו על תקליט. לפני שבועות אחדים הורדתי פוסט ארוך בפורום השכן, שעסק בהבדלים בין חוויית האזנה לאלבום מדיסק, להאזנה לתקליט.
אחד היתרונות הברורים של תקליט, ואני לא נכנס לאיכויות סאונד, היא שאורכו של תקליט תמיד יהיה כאורך צד בודד שלו: בסביבות 20 דקות.
גם אם אתה קונה אלבום כפול או משולש, בפועל אתה שם צד אחד של תקליט על הפטפון, מניח את המחט ומתפנה רגשית להקשבה רצופה של 20 דקות. לא יותר.
SFTW מרוויח בצורה מובהקת כתקליט, הוא מפסיד באופן מובהק כדיסק. בשתי מנות של 20 דקות, הוא משביע אותך בדיוק כשמסתיים הצד. ולא, אין חובה להניח את הצד השני מייד או אפילו באותו יום.
עכשיו שהמכשלות של האלבום הזה ברורות לך, בתנאי שקנית את השטויות שמכרתי לך, אתה חייב לומר לי, איך אפשר להתנגד לשיר כזה?
זה אלבום מאוד מתיש לשמיעה רצופה. ואף על פי כן, אלבום נפלא. הייתי אף מרחיק לכת ואומר, שלמרות שלא מדובר באלבום האהוב עלי ביותר של JT, זהו האלבום שאיאן הצליח למזוג בו את הכמות הרבה ביותר של קסם מדיאבלי. ואפילו בארוקי.
SFTW הוא דוגמה (ומופת) לפולק-רוק-אנגלי ששורשיו מגיעים עד לימי הביניים. לא מינסטרל-אין דה-גאלרי, זהו המינסטרל האמיתי שהיה חבוי באנדרסון: הטרובדור הנודד בזמן, לאורך המאות.
מהבחינה הזו, אין כמעט אלבומים ממש טובים שהצליחו לשלב ככה עתיק עם עכשוי ועדיין לא להשמע כמו אלבום פרוג בטנדרטי. הסוד טמון כנראה בנחישות של אנדרסון להתרחק מפרוג ובו בזמן להתקרב לפולקלור.
וכעת, לבעייתיות של SFTW. זו לא אשמת איאן. הוא את שלו עשה, השירים עובדים. כל אחד מהם, ובענק. כולם ביחד, יוצרים אלבום כבד ועמוס. מדי.
SFTW, יותר מכל אלבום אחר של JT, מזכיר ארוחה שכולה סטייקים. השירים טעימים, אבל אתה תהיה שבע הרבה לפני הסוף.
צרה אחרת שנופלת על האלבום היא הפורמט של הדיסק.
כדאי לזכור שהאלבום הזה יצא בזמנו על תקליט. לפני שבועות אחדים הורדתי פוסט ארוך בפורום השכן, שעסק בהבדלים בין חוויית האזנה לאלבום מדיסק, להאזנה לתקליט.
אחד היתרונות הברורים של תקליט, ואני לא נכנס לאיכויות סאונד, היא שאורכו של תקליט תמיד יהיה כאורך צד בודד שלו: בסביבות 20 דקות.
גם אם אתה קונה אלבום כפול או משולש, בפועל אתה שם צד אחד של תקליט על הפטפון, מניח את המחט ומתפנה רגשית להקשבה רצופה של 20 דקות. לא יותר.
SFTW מרוויח בצורה מובהקת כתקליט, הוא מפסיד באופן מובהק כדיסק. בשתי מנות של 20 דקות, הוא משביע אותך בדיוק כשמסתיים הצד. ולא, אין חובה להניח את הצד השני מייד או אפילו באותו יום.
עכשיו שהמכשלות של האלבום הזה ברורות לך, בתנאי שקנית את השטויות שמכרתי לך, אתה חייב לומר לי, איך אפשר להתנגד לשיר כזה?
מצבי גרוע יותר
לכל האלבומים שהיו לי בתקליטים, אני מתייחס עד היום כאל שני חצאים. כאילו כל אחד מהם מורכב משני תת אלבומים. ברוב המקרים, אחד הצדדים של התקליט היה שחוק מחברו.
אני מודד לא רק בכפולות של עשרים וארבעים דקות, אלא גם בכפולות של 45 ו 90 דקות. תקליט שעבר את גבול ה 45 היה קטסטרופה: הוא נחתך בהקלטה על צד של קלטת. תקליט של 35-40 דקות השאיר יותר מדי דקות מתות בהמתנה לסוף הצד, עד שהראש המתהפך יתהפך ויתחיל לנגן את האלבום המוקלט בצד השני.
כל המניפולציות שנאלצתי לעשות. חישובי הקיצין של שירים אחרונים, לרמות עם קלטות של 46 דקות לכל צד, לזווג אלבום ארוך מדי בצד אחד עם אלבום קצר מדי בצד השני כשבתחילתו השיר האחרון של האלבום הארוך, זיווגים שמקבעים לך בראש שני אלבומים ככה סתם, לנצח. התרוממות הרוח כשיוצא שהתו האחרון גווע 3 שניות לפני בלימת הקלטת, הדכאון הקיומי אם התו הזה נחתך - זר לא אנאלי לעולם לא יבין זאת... החישובים והסיכומים האלה עדיין רצים אוטומטית וללא תועלת לגבי כל אלבום חדש, גם אם הוא על דיסק או סתם בקבצים. מקרה אבוד.
לכל האלבומים שהיו לי בתקליטים, אני מתייחס עד היום כאל שני חצאים. כאילו כל אחד מהם מורכב משני תת אלבומים. ברוב המקרים, אחד הצדדים של התקליט היה שחוק מחברו.
אני מודד לא רק בכפולות של עשרים וארבעים דקות, אלא גם בכפולות של 45 ו 90 דקות. תקליט שעבר את גבול ה 45 היה קטסטרופה: הוא נחתך בהקלטה על צד של קלטת. תקליט של 35-40 דקות השאיר יותר מדי דקות מתות בהמתנה לסוף הצד, עד שהראש המתהפך יתהפך ויתחיל לנגן את האלבום המוקלט בצד השני.
כל המניפולציות שנאלצתי לעשות. חישובי הקיצין של שירים אחרונים, לרמות עם קלטות של 46 דקות לכל צד, לזווג אלבום ארוך מדי בצד אחד עם אלבום קצר מדי בצד השני כשבתחילתו השיר האחרון של האלבום הארוך, זיווגים שמקבעים לך בראש שני אלבומים ככה סתם, לנצח. התרוממות הרוח כשיוצא שהתו האחרון גווע 3 שניות לפני בלימת הקלטת, הדכאון הקיומי אם התו הזה נחתך - זר לא אנאלי לעולם לא יבין זאת... החישובים והסיכומים האלה עדיין רצים אוטומטית וללא תועלת לגבי כל אלבום חדש, גם אם הוא על דיסק או סתם בקבצים. מקרה אבוד.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.