מסתכלת מהצד...
ואומרת שכן, את משלה את עצמך...
אבל אם אשים את עצמי בנעלייך... הייתי מתה על שולחן הטיפולים וזה כנראה היה סוף הנסיונות להרות מביציותיי.
מה ה- fsh שלך?
במקרה שלי, נמנעה ממני הזכות, או שמא נחסך ממני הסיוט של הפריות.
זה עוד כואב לי בבטן כל יום, כמו שעדות חברותיי היותר קרובות כאן מהפורום... שכביכול לא מיציתי... לא משש ממש ניסיתי...
אולי ואולי ואולי ואולי... אולי לי היה קורה הנס המיוחל...
לי הרופא אמר בפירוש שיש לו פציינטית שהרתה וילדה ילד בריא עם נתונים כמו שלי, אבל שאל אותי אם אני מוכנה לחכות לנס הזה, ולהשאר עם ילד אחד, אולי.
מה שכן אני יודעת. הרבה מהבנות כאן, האמהות המאושרות, לפחות אלה שהיו כאן כשאני הגעתי לכאן, רסק של אבל, יגון ובכי, שהן מצטערות שלא התחילו קודם.
האבל גדול, אדיר, מתמשך, כואב, מפלח, וכנראה לא יעבור לעולם.
אבל.
אני זוכרת שעוד הייתי מועמדת - תקופה קצרה מאוד- והדיבורים על תרומה היו באוויר וישבתי בשערי צדק מחכה לבדיקות מוקפת בעשרות, עשרות! נשים הכל מיני גילאים, עייפות. וחשבתי לעצמי, יש לי את האפשרות לשעוט קדימה, להשאיר את כל זה מאחור עם סיכויים גדולים בעשרות מונים...
וזו הייתה הרגשה טובה ומבטיחה שגרמה לי באמת ללכת קדימה בזריזות.
אבל גדול, אדיר, מתמשך, כואב, מפלח, וכנראה לא יעבור לעולם, אבל אמן ואמן ואמן, כמו שהבטיחו לי כל האמהות המופלאות מהפורום השכן... הוא כן יידחק הצידה כשנחבוק תינוק... הלוואי הלוואי....
בשנים שכביכול הייתי נאבקת על הזרעות או הפריות, אם יקרה לי הנס שקורה כאן לבנות

אוכל שתהיה לי כבר משפחה קטנה...
בעלי ואני החלטנו שזה יותר מתאים לנו...