הידיעה הלא מוחלטת
New member
I'v got you under my skin
"בעוד ארבע שעות המרחק ביננו יתקצר". לוחצת על מקש ה"ENTER" .
מכבה את המכשיר הסלולרי. חוגרת את חגורת הבטיחות .
ביני לבין עצמי אני תוהה איך אני אמורה לזהות גבר ישראלי בשדה תעופה זר, כשאני מסתמכת על תיאור מילולי וצל מטושטש בשעת לילה מאוחרת?
האם בכלל הוא יבין או יצליח להגיע בזמן?
הסרטון המשעשע לשעת חירום אינו מצליח להשתיק את הקול השיפוטי שתוהה איך לעזאזל אני מרשה לעצמי, לקחת סיכון שכזה בה בעת, שחיוך מרוח על פני.
מספר הפעמים שבהם תשוקה ספונטנית ניצחה בחיי, מועט. למרות שכל אחת מהפעמים הוכתרה בהצלחה יתרה. אני תוהה ביני לבין עצמי האם 'ספונטניות' היא ההגדרה המתאימה לשבועות רבים של שיחות ארוכות. הפעולה אולי ספונטנית, אבל אני מכירה אותו הרבה מעבר לגובה, צבע עיניים או רוחב כתפיים.
אי אפשר להעלים את האישיות גם כשמדברים על סקס. לא פעם צחקנו על מסלול ההיכרות ההפוך. תחילה, שיחת זימה משולשת. הוא, בעלי ואני. בעלי מאבד ענין ואנחנו נותרים לבדנו במרחב. לאט לאט הסקרנות ההדדית גוברת ורגשות נטווים. מפתיע כל אחד מאתנו ומציב שאלה כיצד לארוג את החוטים החדשים הללו, בתוך הקיימים. מודעים היטב לקסם המיוחד, שבו אנשים שונים, פועמים בקצב רגשי זהה. משפט שנכתב על ידי האחד הקדים באלפית השניה את זה שנכתב על ידי האחרת. המקום הזה, שהסברים, הכוונות או התאמות מתייתרים כי מבינים בכל אחד מהרבדים האפשריים -מעצם היותנו מי שאנחנו.
ההודעה במערכת הכריזה מחזירה אותי למציאות.התרגנות לפני נחיתה.
מנסה להרגיע את עצמי. מקסימום, אהנה מסוף שבוע בעיר בירה אירופאית, איתו או בלעדיו. אף פעם לא היתה לי בעיה לשהות בחברת עצמי.
אני חוששת שהשרוולון ייצור הד שיחשוף את עוצמת הדופק המואץ שלי.
ביקורת דרכונים ואני באולם היוצאים.
ההודעה במייל היתה קצרה:" מכנס ג'ינס, סוודר כחול"
שולחת מייל:" שמלה אפורה , מגף שחור, צעיף סגול ומזוודה כתומה".
מרימה את הראש ולפני שאני מספיקה לחשוב אני שומעת 'שלום, אני עידו' ויד מושטת אלי.
המבוכה מרצינה את פני ולרגע אני נאלמת.
"אני מבין שלא תגלי לי את שמך? כי את יודעת, בלילה אוכל להציץ בדרכון שלך, אם תסכימי לבטל את ההזמנה לבית המלון שלך"
אני צוחקת, ומנשקת אותו על הלחי. מזל שבחרתי במגף עם העקב הגבוה.
המבט שלו נבוך ומשועשע כאחד.
אין ספק, התמהיל המיוחד של גבריות מתפרצת אבל לא אגרסיבית מהולה בביישנות במידה הנכונה, היא זו שחוללה את הבלתי ייאמן.
"בואי, תני לי את המזוודה שלך".
"איזה קו לקנות את הכרטיס?" אני שואלת.
אני לא צריכה יותר לדמיין או לקרוא את המילה 'חיוך'.
אני רואה אותו.
"בעוד ארבע שעות המרחק ביננו יתקצר". לוחצת על מקש ה"ENTER" .
מכבה את המכשיר הסלולרי. חוגרת את חגורת הבטיחות .
ביני לבין עצמי אני תוהה איך אני אמורה לזהות גבר ישראלי בשדה תעופה זר, כשאני מסתמכת על תיאור מילולי וצל מטושטש בשעת לילה מאוחרת?
האם בכלל הוא יבין או יצליח להגיע בזמן?
הסרטון המשעשע לשעת חירום אינו מצליח להשתיק את הקול השיפוטי שתוהה איך לעזאזל אני מרשה לעצמי, לקחת סיכון שכזה בה בעת, שחיוך מרוח על פני.
מספר הפעמים שבהם תשוקה ספונטנית ניצחה בחיי, מועט. למרות שכל אחת מהפעמים הוכתרה בהצלחה יתרה. אני תוהה ביני לבין עצמי האם 'ספונטניות' היא ההגדרה המתאימה לשבועות רבים של שיחות ארוכות. הפעולה אולי ספונטנית, אבל אני מכירה אותו הרבה מעבר לגובה, צבע עיניים או רוחב כתפיים.
אי אפשר להעלים את האישיות גם כשמדברים על סקס. לא פעם צחקנו על מסלול ההיכרות ההפוך. תחילה, שיחת זימה משולשת. הוא, בעלי ואני. בעלי מאבד ענין ואנחנו נותרים לבדנו במרחב. לאט לאט הסקרנות ההדדית גוברת ורגשות נטווים. מפתיע כל אחד מאתנו ומציב שאלה כיצד לארוג את החוטים החדשים הללו, בתוך הקיימים. מודעים היטב לקסם המיוחד, שבו אנשים שונים, פועמים בקצב רגשי זהה. משפט שנכתב על ידי האחד הקדים באלפית השניה את זה שנכתב על ידי האחרת. המקום הזה, שהסברים, הכוונות או התאמות מתייתרים כי מבינים בכל אחד מהרבדים האפשריים -מעצם היותנו מי שאנחנו.
ההודעה במערכת הכריזה מחזירה אותי למציאות.התרגנות לפני נחיתה.
מנסה להרגיע את עצמי. מקסימום, אהנה מסוף שבוע בעיר בירה אירופאית, איתו או בלעדיו. אף פעם לא היתה לי בעיה לשהות בחברת עצמי.
אני חוששת שהשרוולון ייצור הד שיחשוף את עוצמת הדופק המואץ שלי.
ביקורת דרכונים ואני באולם היוצאים.
ההודעה במייל היתה קצרה:" מכנס ג'ינס, סוודר כחול"
שולחת מייל:" שמלה אפורה , מגף שחור, צעיף סגול ומזוודה כתומה".
מרימה את הראש ולפני שאני מספיקה לחשוב אני שומעת 'שלום, אני עידו' ויד מושטת אלי.
המבוכה מרצינה את פני ולרגע אני נאלמת.
"אני מבין שלא תגלי לי את שמך? כי את יודעת, בלילה אוכל להציץ בדרכון שלך, אם תסכימי לבטל את ההזמנה לבית המלון שלך"
אני צוחקת, ומנשקת אותו על הלחי. מזל שבחרתי במגף עם העקב הגבוה.
המבט שלו נבוך ומשועשע כאחד.
אין ספק, התמהיל המיוחד של גבריות מתפרצת אבל לא אגרסיבית מהולה בביישנות במידה הנכונה, היא זו שחוללה את הבלתי ייאמן.
"בואי, תני לי את המזוודה שלך".
"איזה קו לקנות את הכרטיס?" אני שואלת.
אני לא צריכה יותר לדמיין או לקרוא את המילה 'חיוך'.
אני רואה אותו.