"It's not business, it's personal"
אז הבחירות המוניציפליות מאחורינו. יום מוזר, נטול החגיגיות של הבחירות לכנסת, בגלל העדר יום השבתון. ראשי עיר נבחרו, מושחתים יותר או פחות, ונבחרו גם חברי מועצה לכל עירייה.
בעיר מגורי, עיר מרכזית בשפלת החוף, לא היה ספק מי יהיה ראש העיר, והמלחמה התרכזה בגיזרת הרשימות למועצה. לא מעט רשימות התחרו על מקום. הפרופיל האנושי של רובן היה זהה: צעירים, אקדמאים, נשים. כל הרשימות היו בעד הורדת סכום הארנונה לתושבים, בעד חניה חינם במרכז העיר, בעד הגדלת התקציבים לחינוך, לתרבות ולספורט, ובעד שמירה על "סטטוס קוו" שמשמעותו כמה שיותר מקומות בילוי פתוחים בשישישבת.
פלא שאחוזי ההצבעה כאלה נמוכים? כשכולם כמעט אומרים אותו דבר, הבוחר הפוטנציאלי מבין בחוש שלא ממש משנה למי הוא יצביע, כי ממילא אותם נושאים יקודמו ע"י אנשים שונים. נשאלת השאלה- מה מנע מהרשימות האלה להתאחד? לשלב ידיים, לאחד כוחות, להרים "רשימת על" כזאת שיכולה אשכרה לבצע את כל ההבטחות הנפלאות האלה?
או. מסתבר שכמה מהאנשים שמאחורי הרשימות האלה הם שמן ומים. א' לא מסתדר עם ב' שדפק אותו בקדנציה הקודמת עת רצו ביחד, ולכן יום ששונו של האחד הוא יום אסונו של השני. ג' הוא ממפלגה ותיקה עם פרופיל חילוני-לוחמני גבוה, אבל בעיר שלי הפרופיל הזה הוא קצת חיוור ולא נחוץ, מה שגרם לו להכניס בקושי את עצמו למועצה. ויש את ד', עם האספירציות שמתנגשות באספירציות הזהות להפליא של א'2. ומכל הסיפור הזה יוצאות איזה 500 רשימות שמחלקות 23 מושבים מסכנים. מצד שני, התושבים מסכנים יותר.
ובמוזיקה מה? גם במוזיקה הכל אישי. עולם הרוק הכיר כמה וכמה סכסוכים או סיפורים אישיים עצובים ו/או מגוחכים. להבדיל ממועצת עירייה, הסיפורים האלה לא רק שלא הפריעו ליצירתה של המוזיקה, לפעמים הם תידלקו כמה מהאלבומים או השירים הנפלאים ביותר בתולדות הרוק. אני אזרוק את מה שעולה לי לראש, כל מי שרוצה להוסיף קיסמים למדורה יותר ממוזמן:
- נתחיל בביטלס, אלא מה. ב 1969 החבורה כבר היתה על הקצה. הצילומים של הסרט שיהפוך ל Let It Be היו קשים, ותיעדו את מידת התיעוב והנרקיסיזם שהחבורה טבעה בהם. מקרטני היה רב החובל, לנון היה המחבל, והאריסון סבל מהשתלטנות של מקרטני עד שנמאס לו והוא הלך הביתה לתקופה.
בביצוע של השיר "Let It Be" קשה לפספס את הבעת הפנים של ג'ון, שמראה בדיוק את מה שהוא חושב על פול ועל השיר. ועדיין, הביצוע נפלא
http://youtu.be/Y4zaofnVhps
- לדיפ פרפל שמור תואר "הסיפור האישי המגוחך": כשיצא אלבומם השלישי, חסר השם והנפלא, הלהקה היתה מתה. האלבום נכשל מסחרית עוד לפני שיצא בגלל הלייבל המטומטם והבזבזן שלהם, ואילו ג'ון לורד וריצ'י בלקמור ממילא רצו לשנות סגנון, והחליטו שרוד אוונס וניק סימפר, הזמר והבסיסט, לא מתאימים לסגנון הרצוי החדש. איאן פייס יישר קו עם לורד ובלקמור, לאחר כמה אודישנים נבחרו איאן גילן ורוג'ר גלובר לשיר ולנגן בס, והלהקה התחילה את העבודה על החומר החדש.
היה רק עניין אחד- אוונס וסימפר מעולם לא קיבלו הודעת פרידה באופן רשמי. מבחינתם, דיפ פרפל שהם חברים בה ממשיכה כרגיל, כולל הופעות חיות שרצו בזמן שההרכב החדש עובד על החומרים החדשים. כמקובל במקרים האלה, השניים היו האחרונים לדעת, גם כשכל סצינת הרוק הבריטית דיברה על ההרכב החדש.
אז כמחווה לרוד אוונס וניק סימפר המקורננים, "Blind" של דיפ פרפל מאלבומם השלישי, אלבום נהדר ושיר שאני אוהב במיוחד
http://youtu.be/SVmv_G9Futg
- סטיב האקט מעולם לא היה חבר שווה זכויות בג'נסיס. הוא הצטרף אחרון ללהקה, היה לו אופי מסוגר וביישני, ההיפך מפיל קולינס שגם הוא לא היה בגרעין המייסד, אבל היה איש רעים להתרועע. כל עוד פיטר גבריאל היה בלהקה, הקרדיטים על העבודה התחלקו שווה בשווה בין חמשת חברי הלהקה. כשגבריאל פרש הכתיבה הפכה לאישית יותר, ומהר מאד התברר שטוני באנקס, הקלידן, הוא מכתיב הטון האמנותי בלהקה. הוא זכה לתמיכה של מייק רת'רפורד הבסיסט, שהיה חבר שלו עוד מהתיכון, ואילו פיל קולינס היה עסוק אז בלתופף ובלשיר, ופחות בלכתוב מוזיקה.
האקט הלך ונדחק לפינה, וב 1975 הוא החליט לצאת החוצה לשאוף אוויר, ולהקליט אלבום סולו משלו. רק הוא ואחיו ג'ון בחליל. ופיל קולינס בתופים ובשירה, כי קולינס הוא חבר של כולם, ותמיד ישמח לנגן תופים בכל אולפן שהוא. ומייק רת'רפורד בגיטרה ובס, כי בסך הכל רת'רפורד הוא בחור טוב. וטוני בא- עד כאן.
Voyage of the Acolyte הוא "אלבום ג'נסיס אבוד" שיש בו את כל האלמנטים המוזיקליים שהפכו את המוזיקה של ג'נסיס למה שהיא. כמעט כל האלמנטים, לפחות. מינוס הקלידן, ועם הרבה יותר גיטרות. "Star of Sirius" למשל
http://youtu.be/wraejmyAK5w
- גם טום פטי החליט לבלות קצת לבד וללא חברי ה Heartbreakers שליוו אותו מ 1976 ובמשך 12 שנים. זה התחיל בהרכב הכיפי The Travelling Wilburies שבו חבר פטי לג'ורג' האריסון, רוי אורביסון, בוב דילן וג'ף לין. פטי קשר קשרי חברות חזקים עם לין, וב 1989 נכנסו השניים לאולפן להקליט את אלבום הסולו הראשון של פטי, ללא חברי להקתו הוותיקה. פטי גייס שלל נגנים- את מייק קמפבל מה Heartbreakers בגיטרות, ואת בנמונט טנץ' מאותה הלהקה בקלידים. האווי אפסטיין, שאותו הכיר פטי מה Heartbreakers, הצטרף וניגן באס ושר קולות. בתופים ניגן פיל ג'ונס. כך למד סטן לינץ', המתופף של ה Heartbreakers, מה הבוס שלו באמת חושב עליו. לינץ' עוד משך אלבום אחד (Into the Great Wide Open) מ 1991, ואז הבין את הרמז ופרש. המחליף שלו כמעט והיה דייב גרוהל, דרך אגב.
מתוך Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום פטי, שיר חמוד ונושך, "Yer So Bad"
http://youtu.be/VN8SPSwOgN0
- ומשהו מקומי לסיום" "תמוז" יכולה היתה להיות להקת הרוק הישראלית הגדולה ביותר אי פעם. אלא שהשאיפות האמנותיות של שלום חנוך ואריאל זילבר התנגשו בעוצמה, וזילבר, שמצא את עצמו במיעוט בתוך הלהקה, התחיל לחבל בה בהופעות החיות. הוא היה מופיע עם שק שחור על ראשו, חירבש שירים, והתנהג כמו ילד מופרע שאי אפשר להשתלט עליו. בחו"ל, אגב, זה נגמר בדרך כלל בהחלפת חבר להקה, משום ש"להקת רוק" היא חלק מהאתוס של הרוק. בישראל נטולת האתוס, שבה "להקה" היא להקה צבאית שחבריה עוברים בה למשך שלוש שנים בערך, להקות רוק לא שרדו יותר משלוש שנים ושלושה אלבומים (הראשונים שהוציאו יותר משלושה אלבומים היו משינה, ורק ב 1989). תמוז לא היתה שונה, ובמותה הורישה משהו לכל אחד: לחובבי המוזיקה- את הקריירות הענקיות של שלום חנוך ואריאל זילבר, לשלמה ארצי את מאיר ישראל המתופף, ולגלגלצ את בית הספר "רימון" מיסודו של יהודה עדר, הגיטריסט של הלהקה.
באלבום הראשון של אריאל זילבר יש ביצוע מהופעה של "ככה את רצית אותי". אני מת על השיר הזה, והביצוע הזה הוא מחוספס, קוצני ובלתי צפוי, משהו שלא היית מצפה ממלך הפופ (דאז) אריאל זילבר
http://youtu.be/yfj3xAR-OM0
אז הבחירות המוניציפליות מאחורינו. יום מוזר, נטול החגיגיות של הבחירות לכנסת, בגלל העדר יום השבתון. ראשי עיר נבחרו, מושחתים יותר או פחות, ונבחרו גם חברי מועצה לכל עירייה.
בעיר מגורי, עיר מרכזית בשפלת החוף, לא היה ספק מי יהיה ראש העיר, והמלחמה התרכזה בגיזרת הרשימות למועצה. לא מעט רשימות התחרו על מקום. הפרופיל האנושי של רובן היה זהה: צעירים, אקדמאים, נשים. כל הרשימות היו בעד הורדת סכום הארנונה לתושבים, בעד חניה חינם במרכז העיר, בעד הגדלת התקציבים לחינוך, לתרבות ולספורט, ובעד שמירה על "סטטוס קוו" שמשמעותו כמה שיותר מקומות בילוי פתוחים בשישישבת.
פלא שאחוזי ההצבעה כאלה נמוכים? כשכולם כמעט אומרים אותו דבר, הבוחר הפוטנציאלי מבין בחוש שלא ממש משנה למי הוא יצביע, כי ממילא אותם נושאים יקודמו ע"י אנשים שונים. נשאלת השאלה- מה מנע מהרשימות האלה להתאחד? לשלב ידיים, לאחד כוחות, להרים "רשימת על" כזאת שיכולה אשכרה לבצע את כל ההבטחות הנפלאות האלה?
או. מסתבר שכמה מהאנשים שמאחורי הרשימות האלה הם שמן ומים. א' לא מסתדר עם ב' שדפק אותו בקדנציה הקודמת עת רצו ביחד, ולכן יום ששונו של האחד הוא יום אסונו של השני. ג' הוא ממפלגה ותיקה עם פרופיל חילוני-לוחמני גבוה, אבל בעיר שלי הפרופיל הזה הוא קצת חיוור ולא נחוץ, מה שגרם לו להכניס בקושי את עצמו למועצה. ויש את ד', עם האספירציות שמתנגשות באספירציות הזהות להפליא של א'2. ומכל הסיפור הזה יוצאות איזה 500 רשימות שמחלקות 23 מושבים מסכנים. מצד שני, התושבים מסכנים יותר.
ובמוזיקה מה? גם במוזיקה הכל אישי. עולם הרוק הכיר כמה וכמה סכסוכים או סיפורים אישיים עצובים ו/או מגוחכים. להבדיל ממועצת עירייה, הסיפורים האלה לא רק שלא הפריעו ליצירתה של המוזיקה, לפעמים הם תידלקו כמה מהאלבומים או השירים הנפלאים ביותר בתולדות הרוק. אני אזרוק את מה שעולה לי לראש, כל מי שרוצה להוסיף קיסמים למדורה יותר ממוזמן:
- נתחיל בביטלס, אלא מה. ב 1969 החבורה כבר היתה על הקצה. הצילומים של הסרט שיהפוך ל Let It Be היו קשים, ותיעדו את מידת התיעוב והנרקיסיזם שהחבורה טבעה בהם. מקרטני היה רב החובל, לנון היה המחבל, והאריסון סבל מהשתלטנות של מקרטני עד שנמאס לו והוא הלך הביתה לתקופה.
בביצוע של השיר "Let It Be" קשה לפספס את הבעת הפנים של ג'ון, שמראה בדיוק את מה שהוא חושב על פול ועל השיר. ועדיין, הביצוע נפלא
http://youtu.be/Y4zaofnVhps
- לדיפ פרפל שמור תואר "הסיפור האישי המגוחך": כשיצא אלבומם השלישי, חסר השם והנפלא, הלהקה היתה מתה. האלבום נכשל מסחרית עוד לפני שיצא בגלל הלייבל המטומטם והבזבזן שלהם, ואילו ג'ון לורד וריצ'י בלקמור ממילא רצו לשנות סגנון, והחליטו שרוד אוונס וניק סימפר, הזמר והבסיסט, לא מתאימים לסגנון הרצוי החדש. איאן פייס יישר קו עם לורד ובלקמור, לאחר כמה אודישנים נבחרו איאן גילן ורוג'ר גלובר לשיר ולנגן בס, והלהקה התחילה את העבודה על החומר החדש.
היה רק עניין אחד- אוונס וסימפר מעולם לא קיבלו הודעת פרידה באופן רשמי. מבחינתם, דיפ פרפל שהם חברים בה ממשיכה כרגיל, כולל הופעות חיות שרצו בזמן שההרכב החדש עובד על החומרים החדשים. כמקובל במקרים האלה, השניים היו האחרונים לדעת, גם כשכל סצינת הרוק הבריטית דיברה על ההרכב החדש.
אז כמחווה לרוד אוונס וניק סימפר המקורננים, "Blind" של דיפ פרפל מאלבומם השלישי, אלבום נהדר ושיר שאני אוהב במיוחד
http://youtu.be/SVmv_G9Futg
- סטיב האקט מעולם לא היה חבר שווה זכויות בג'נסיס. הוא הצטרף אחרון ללהקה, היה לו אופי מסוגר וביישני, ההיפך מפיל קולינס שגם הוא לא היה בגרעין המייסד, אבל היה איש רעים להתרועע. כל עוד פיטר גבריאל היה בלהקה, הקרדיטים על העבודה התחלקו שווה בשווה בין חמשת חברי הלהקה. כשגבריאל פרש הכתיבה הפכה לאישית יותר, ומהר מאד התברר שטוני באנקס, הקלידן, הוא מכתיב הטון האמנותי בלהקה. הוא זכה לתמיכה של מייק רת'רפורד הבסיסט, שהיה חבר שלו עוד מהתיכון, ואילו פיל קולינס היה עסוק אז בלתופף ובלשיר, ופחות בלכתוב מוזיקה.
האקט הלך ונדחק לפינה, וב 1975 הוא החליט לצאת החוצה לשאוף אוויר, ולהקליט אלבום סולו משלו. רק הוא ואחיו ג'ון בחליל. ופיל קולינס בתופים ובשירה, כי קולינס הוא חבר של כולם, ותמיד ישמח לנגן תופים בכל אולפן שהוא. ומייק רת'רפורד בגיטרה ובס, כי בסך הכל רת'רפורד הוא בחור טוב. וטוני בא- עד כאן.
Voyage of the Acolyte הוא "אלבום ג'נסיס אבוד" שיש בו את כל האלמנטים המוזיקליים שהפכו את המוזיקה של ג'נסיס למה שהיא. כמעט כל האלמנטים, לפחות. מינוס הקלידן, ועם הרבה יותר גיטרות. "Star of Sirius" למשל
http://youtu.be/wraejmyAK5w
- גם טום פטי החליט לבלות קצת לבד וללא חברי ה Heartbreakers שליוו אותו מ 1976 ובמשך 12 שנים. זה התחיל בהרכב הכיפי The Travelling Wilburies שבו חבר פטי לג'ורג' האריסון, רוי אורביסון, בוב דילן וג'ף לין. פטי קשר קשרי חברות חזקים עם לין, וב 1989 נכנסו השניים לאולפן להקליט את אלבום הסולו הראשון של פטי, ללא חברי להקתו הוותיקה. פטי גייס שלל נגנים- את מייק קמפבל מה Heartbreakers בגיטרות, ואת בנמונט טנץ' מאותה הלהקה בקלידים. האווי אפסטיין, שאותו הכיר פטי מה Heartbreakers, הצטרף וניגן באס ושר קולות. בתופים ניגן פיל ג'ונס. כך למד סטן לינץ', המתופף של ה Heartbreakers, מה הבוס שלו באמת חושב עליו. לינץ' עוד משך אלבום אחד (Into the Great Wide Open) מ 1991, ואז הבין את הרמז ופרש. המחליף שלו כמעט והיה דייב גרוהל, דרך אגב.
מתוך Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום פטי, שיר חמוד ונושך, "Yer So Bad"
http://youtu.be/VN8SPSwOgN0
- ומשהו מקומי לסיום" "תמוז" יכולה היתה להיות להקת הרוק הישראלית הגדולה ביותר אי פעם. אלא שהשאיפות האמנותיות של שלום חנוך ואריאל זילבר התנגשו בעוצמה, וזילבר, שמצא את עצמו במיעוט בתוך הלהקה, התחיל לחבל בה בהופעות החיות. הוא היה מופיע עם שק שחור על ראשו, חירבש שירים, והתנהג כמו ילד מופרע שאי אפשר להשתלט עליו. בחו"ל, אגב, זה נגמר בדרך כלל בהחלפת חבר להקה, משום ש"להקת רוק" היא חלק מהאתוס של הרוק. בישראל נטולת האתוס, שבה "להקה" היא להקה צבאית שחבריה עוברים בה למשך שלוש שנים בערך, להקות רוק לא שרדו יותר משלוש שנים ושלושה אלבומים (הראשונים שהוציאו יותר משלושה אלבומים היו משינה, ורק ב 1989). תמוז לא היתה שונה, ובמותה הורישה משהו לכל אחד: לחובבי המוזיקה- את הקריירות הענקיות של שלום חנוך ואריאל זילבר, לשלמה ארצי את מאיר ישראל המתופף, ולגלגלצ את בית הספר "רימון" מיסודו של יהודה עדר, הגיטריסט של הלהקה.
באלבום הראשון של אריאל זילבר יש ביצוע מהופעה של "ככה את רצית אותי". אני מת על השיר הזה, והביצוע הזה הוא מחוספס, קוצני ובלתי צפוי, משהו שלא היית מצפה ממלך הפופ (דאז) אריאל זילבר
http://youtu.be/yfj3xAR-OM0
