is this normal

[mom of Ophrie]

is this normal../images/Emo53.gif

first of all sorry for botherimg you with my english all the time, I CAN'T get hebrew on this stupid computer. to the point (going to be long...): Ophrie is 2 and half, she recently developed some fears, and I know it's the age for this but don't know whether this is too extreme or normal. Ophrie is afraid of anything that is rude or violant (children arguing, angry faces in books or TV), when she get afriad she is hiding her face for long time and not looking around. Today was the wrost day: we went to purim party (she was a cat). She panicked when she saw the clowns, or anybody with face paint or masks. She huged me hard and hid her face all the time and cried a lot. I didn't want to leave at the begining because I thought she will relax and have a good experience, if I leave she will remember only bad things. However she didn't relax, we went to a quiet room but she panicked when people/children came there, untill she saw they are "safe". Most of the time we just sat there and I huged her. I tried after some time to get her close to clowns to talk with them and see they are normal children and mothers but she closed her eyes and really shaked. she didn't have any nice moment. When we left the place she relaxed and was very happy. At home she played with a toy-clown and then made a stody that her doll is afraid of him. Suddenly she couldn't look at the clown, and became very afraid. With a lot of encouragement she managed (walking with closed eyes) to throw him to the garbige. After I put her to sleep (and I saw she fell asleep) we heard her cry, after 5 minutes. I found her in our bedroom floor. She said the clown woke her up. I guess she had this shallow dreams/thoughts of stage 1 of sleep. I stayed with her and now she is sleeping. I am really worried that she is over reacting. She is not going to see many clowns in her life but she is afraid of other things and I am worried about what's next. Is this normal or needs intervention? anybody with similar experience?? thanks a lot for reading so far

mom of Ophrie​

 

[לאה_מ]

מאד נורמלי, את יכולה להרגע ../images/Emo13.gif

אני מכירה יותר מילד אחד שמפחד מליצנים, ואחד מהם ממש עם סימפטומים דומים למה שאת מתארת (כלומר, לא סתם חשש, אלא ממש חרדה). כשהוא היה בן שנתיים-שלוש אי אפשר היה ללכת איתו למקומות שהיה בהם ליצן. למשל, למסיבת יום הולדת. וגם אם זה לא היה ממש "ליצן" אלא משהו קצת יוצא דופן (למשל, להטוטן, לא מאופר) הוא היה חושש מאד ומתרחק. ליצנים היו גורמים לו ממש לתגובות בכי, ואי אפשר היה להשאר איתו באיזור. האם היתה מאד מתוסכלת, אבל כשהבינה שעדיף לוותר על המסיבה ולא לנסות להרגיל את הילד "בכח", נחסך ממנה הרבה מאד תסכול. היום הוא כבר כמעט בן 11, ועבר לו

. אני לא יודעת בדיוק באיזה גיל (אני יכולה לשאול את אמא שלו), אבל אני בהחלט חושבת שזו תופעה נורמלית. פשוט נסי להמנע מלהגיע (או להשאר) למקומות שיש בהם ליצנים.

 

[mom of Ophrie]

it's not the clowns issue

thank you, I am not worried of fear of clowns, because she can live without them. I am worried about how extreme was her reaction (crying, hiding, shaking) and not trusting my words and support, and also her fear from other characters (or as I said, all situations when people or children are "not nice" to each other). mom of Ophrie​

 

[אלדורית]

אבל לאה, היא אומרת שזה לא רק

ליצנים, אלא גם פרצופים כועסים, והתגובה נשמעת די קיצונית--חרדה שממשיכה ללוות אותה גם בבית ומשתקת אותה. אני לא יודעת אם אפשר להימנע מכל אלה. אולי כן כדאי להתייעץ עם איש מקצוע (אולי אפילו באחד הפורומים הסמוכים?) למיטב ידיעתי טיפול בפוביות על פי גישות התנהגותיות מתחיל בניסיון למצוא נקודת פתיחה מרוככת של מושא הפחד--כמו בובת הליצן ששיחקתם בה בבית. אולי בובה היא שלב מתקדם מדי בשביל עופרי, ובשביל התחלה אפשר להסתפק בציור? אולי בשלבים מאוחרים יותר היא תסכים לשחק בבובות ואפילו להתאפר בעצמה (שלבים רחוקים מאוד כרגע). אגב, לפאול קור (שאני לא מתה על הספרים שלו בד"כ) יש ספר שעשוי להיות שימושי כאן. הוא נקרא, "לפעמים" (נדמה לי): בכל עמוד מופיע אותו ילד עם פרצוף אחר: שמח, מחייך, בוכה, עצוב, כועס, וכו'. אין ממש עלילה, אלא רק ליווי טקסטואלי של הציורים ("לפעמים אני שמח"). יכול להיות שהצגת הפרצוף הכועס על רצף של אפשרויות תעזור לעופרי להתמודד איתו. בכל מקרה, כדאי להתקדם בשיא העדינות ובלי לחץ (נראה לי שזה כבר ברור לך, אבל בכל זאת). בהצלחה!

 

[mom of Ophrie]

thank you

I like the idea of picture of a clown and also faces in books. It's a good idea to have same person doing different faces in a book like the one of avshalom kor (we are coming to Israel on Tuesday, so I will look for it...). I actually worked myself with teenagers with anxieties and phobias, but with them you can talk more rationally, using cognitive techniques. and also once they had a good experience they learnt from it. I was so desparate with Ophrie because she doesn't listen to my logic (although she understands a lot), and even when the clowns showed her they are human she didn't learn from it....we have to start with pictures.... mom of Ophrie​

 

[maya100]

היי אמא של עופרי

האם התופעה הזו חדשה? האם קדם לה איזהשהוא טריגר שאת יכולה להצביע עליו אולי לדבר עם עופרי עליו? האם היא ראתה כעס גדול של מישהו? מריבה שהפחידה אותה? ליצן שהפחיד אותה? (אפילו בטלוויזיה). אצל אביגיל היתה תקופה כזו של פחדים סביב גיל שנתיים, פתאום היא פחדה ממש מכל דבר והייתי מאוד מתוסכלת מכך. אצלינו הטריגר היה הצפירה של יום השואה (ולאחריה יום הזיכרון). פתאום אביגיל התחילה לפחד מכ-ל דבר! רעשים, אנשים, חיות (כלבים, חתולים), אופנועים...בקיצור...הכל. וגם היא, היתה נצמדת אליי ולפעמים מתייללת (מתחילה ליילל עד כדי בכי). ובכל זאת, נשמע לי, שעופרי מגיבה מאוד בעוצמה ולכן כדאי לבדוק מה הטריגר ולמה בעצם היא מגיבה (האם לסיטואציה האוייקטיבית או לאיך שהיא מפרשת אותה על סמך ניסיונה). בכל מקרה תוכלי למצוא בשאלות נפוצות מס' שרשורים על הנושא של פחדים סביב הגיל הזה ורעיונות להתמודדות.. נשמח אם תעדכני!

 

[maya100]

מקשרת לך בכל זאת

את הקטגוריה כולה של פחדים ואת השאלה שלי בזמנו.

 

[mom of Ophrie]

hi

I read that category before I wrote here and saw your story. We didn't have any traumatic event recently and in fact Ophrie in her personality was always gentle, shy and sometimes afraid of things. She always stayed away from children fighting/arguing over toys etc. Since she is two her social skills are much better, she can cope with "wild" children around her and she likes to go to the nursery (Gan). Recently she started with being afraid of certain characters on TV (the ones that look bad persons) she turns her head and call me. She is sensitive to people falling by accident etc....one day she really panicked because a tractor in Bob the Builder nearly hit somebody. She has a good heart really!! basically she doesn't watch much TV, and I now select the programs and her videos carefully. I think the event with Purim, was just the extreme of something we have for some time. It's a development, not a trauma. mom of Ophrie​

 

[רוני של יובל ומאיה]

הי אמא של עופרי

יובל שלי בת שנה ושמונה חודשים וגם היא התחילה לפני כמה חודשים עם פחדים. היא מאוד מפחדת ממסכות ותחפושות שמסתירות את הפנים, ממש בחרדה מזה, גם אם המסכה או האיפור נחמדים ועליזים. דווקא ליצנים לא מפחידים אותה (יש לה בובת ליצן שהיא אימצה ל"בייבי" שלה, והיא מניקה אותה ומוליכה אותה בעגלה ומטפלת בה). אבל כל ילד והפחדים שלו. יובל גם מפחדת מפרצוף מפחיד או קול מבהיל שעושים לה, וכשכועסים עליה לפעמים היא מבקשת "אל תפחיד אותי". בעיקר אבא, אולי כי יש לו קול חזק יותר או שהוא באמת מפחיד אותה

. לפעמים היא גם מפחדת מתמונות בסיפורים. לפני זמן מה היא היתה ממש בהיסטריה בבית של חבר, אשר התעקש לשים על ראשו כובע בצורת נמר. הכובע לא הסתיר את פניו (מין מצחייה כזו), אבל בשביל יובל זה נראה כמו מסכה והיא לא הסכימה לצאת מהשירותים שלהם עד שהילד לא יוריד את המסכה. כמובן שהוא לא רצה והיה בכי גדול מכל הכוונים... אני חושבת שזה נורמלי, ושזה הגיל בו מתחילים להבים תחושות ורגשות שונים שיש לנו. לנו זה נראה כמו OVER REACTING אבל בשביל הילדים זה אמיתי מאוד. לא חושבת שזו הצגה. כשיובל מציגה לנו (והיא מלכת ההצגות, ממש DRAMA QUEEN) אני יכולה לזהות את זה ממרחק של קילומטר... אבל אני ממש רואה שהיא מפחדת. מה שצריך זה להבין ולנסות להכיל את הפחד הזה, ללכת איתה ולא נגדה. אני לא מנסה לשכנע אותה שמה שהיא מפחדת ממנו אינו מפחיד כלל, כי אותה זה מפחיד אז מה הטעם? זה כמו להגיד לה "הרגשות שלך לא נכונים ולא אמיתיים" וזה פוגע ומעליב, ויכול לגרום לה לחשוב שאני מזלזלת בתחושות שלה ובפחדים שלה. אז אני מזדהה איתה, ומתרחקים מהדבר המפחיד, אלא אם כן היא מבקשת בעצמה לחזור. אני מאמינה שזה שלב כזה ושזה יעבור מתישהוא.

 

[mom of Ophrie]

sounds the same

it sounds very much the same like my girl. the thing is that it is very difficult to find the right approach: if I tell her not to be afraid of them, like you said, I violate her feelings. On the other side I am trying not to justify this feelings and show her that they are in fact dangerous...I hope this stage will pass soon​

 

[רוני של יובל ומאיה]

למה לא להצדיק את הרגשות?

סליחה על הטעות שלי מקודם - הבת שלי בת שנתיים ושמונה, לא שנה ושמונה...

העובדה שהמסכה לא באמת מסוכנת (שאת זה את יודעת) לא אומרת כלום לילדה שלך שמפחדת. היא עדיין מפחדת ממנה. זה לא פחד רציונלי כמו שאנחנו מכירים. לילדים בגיל הזה יש דמיון מאוד מפותח. אתן לך דוגמא - יובל למשל בטוחה שהחיות שלה אמיתיות, והיא ממש נחרדה כשהצעתי יום אחד לכבס את איה החמור כי היה מלוכלך... הייתי צריכה להסביר לה שמכונת הכביסה היא האמבטיה של איה, ושם הוא מתרחץ, ושלא יקרה לו כלום מזה - הוא ייצא נקי וזה הכל. אז כן, זה לא "הגיוני" לאמר שאיה מתרחץ, או שאין מה לדאוג לו ושהמכונה לא תפגע בו, כי הוא בסה"כ בובה. אבל בשביל הילדה הוא לא רק בובה - הוא חבר, והוא אמיתי, ולשים אותו בכביסה יהיה כמו להגיד לה שאשים אותה בכביסה או את אחותה. אז אני נכנסת לראש שלה, ומסבירה לה באופן שהיא תבין. ואותו הדבר לגבי הפחדים מהמסכות והרעשים - אם זה רעש, אני מסבירה לה מהיכן בא הרעש (אזעקה, כבאית, צופר, מכונת הכביסה הסוחטת, וכו') ואת זה קל יותר להסביר ולעזור להתגבר על החשש מהרעש. אחרי כמה פעמים היא לבד מכריזה כשהמכונה מתחילה לסחוט ולהרעיש "זה הכביסה מאמי!" ולא מפחדת יותר. על המסיכות באמת אין לי מה להגיד. ניסינו להסביר כמו שתיארת, שיש מתחת ילד ושזה רק מסיכה ולא אמיתי. משום מה העניין הזה לא מחלחל עדיין והיא ממשיכה לפחד ולהצמד אליי ולבקש שארים אותה ואגן עליה. אני עושה מה שהיא הכי צריכה באותו הרגע - מרימה ומגנה עליה, ומבטיחה לה שהילד עם המסכה לא יתקרב אליה ואני לא ארשה לו, ושאני שומרת עליה. זה מה שהיא צריכה - זה מה שהיא מקבלת. אני לא רואה טעם להתחיל בהרצאות בסגנון "זה לא מפחיד, זה שטויות, אל תפחדי, בואי נתקרב אליו" וכל זה, כי זה סתם מכניס אותה יותר למצוקה. אני משוכנעת שזה תלוי גיל, ושזה יחלוף מאליו. בגיל מבוגר יותר היא כבר תבין את העניין, בדיוק כמו שתבין שאיה החמור אינו אמיתי ולא כואב לו כשמושכים באזניו או מכניסים אותו למכונת הכביסה...

 

[maya100]

יובלי בת שנתים ושמונה, לא?!

 

[רוני של יובל ומאיה]

כן! תודה על התיקון... ../images/Emo3.gif

וסליחה על הטעות. זה מה שקורה כשמקלידים מהר עם 2 קטנות ברקע...

 

[ליאת +]

לדעתי זה נורמלי

ומתאים לילדה, שכפי שאת מתארת אותה היא מעט יותר רגישה. אנחנו כמבוגרים, וגם ילדים מגיל מסויים, כבר כל כך מורגלים בכל הגירויים שבעולם שכנראה קשה לנו להבין מה זה עבור ילד לראות אדם מאופר, למשל. אצלנו מייד השכל עובד ומתרגם לנו שזו רבקה הגננת שצבעה את הפנים. ואצלהם זה מישהו מאוד מאוד משונה (שלמרבה החרדה גם יש לו אותו הקול של רבקה הגננת והוא עוד שולח אלינו ידיים לקחת אותנו מהזרועות המגוננות של אמא!!!). זה באמת גיל של פחדים. אני דווקא לא הייתי מנסה את שיטת ההתרגלות שהוצעה לך כאן. למה להכריח אותה להתמודד עם משהו שכל כך קשה לה? אני מעדיפה לגונן ככל האפשר- יש קטע מפחיד בטלוויזיה- סוגרים. משהו מפחיד בגן- אז לא משתתפים. כמובן שכל עוד התיפקוד הסביר ולא נפגע (ולפחד במסיבת פורים זה מאוד סביר! במעונות של נעמ"ת בארץ כלל לא מגיעים מחופשים בפורים מהנסיון שלהם לגבי הפחדים שזה מעורר אצל ילדים עד גיל שלוש). הרי כך או אחרת עוד שנתיים שלוש הם ישבו מול הטלוויזיה ויבלעו באדישות כל מעשה זוועה אפשרי. וגם אם הרגישות שלה תמשיך- בגיל מעט יותר מבוגר יהיה אפשר לדבר איתה שיחות יותר מורכבות בנושאים שמפחידים אותה (למה ילדים רבים? למה הוא הרביץ לה? וכו').