פרפר הברזל
iron butterfly לא הייתה ממש להקת פסיכדליה, למעשה היא הייתה בדיוק ההיפך הגמור מפסיכדליה, רבים רואים בשירם המפורסם והחשוב ביותר In-A-Gadda-Da-Vida (מתוך אלבומם השני הנושא את שם זה), את קץ הפסיכדליה, שכן למרות שמוסיקלית הם הושפעו מאוד מהרכבים פסיכדליים כוחניים ורועשים כמו Cream או ג'ימי הנדריקס, אבל המחשבה שעמדה מאחורי המוסיקה וגם המוסיקה עצמה היו קריאת תיגר על העולם הפסיכדלי. לסגנון המקוסח של iron butterfly קראו אסיד רוק, בעוד שאר הלהקות בסאן פרסיסקו היו להקות של שלום ואהבה סטייל ג'פרסון איירפליין או הפאפס והמאמס, אירון באטרפלי (ושאר להקות להקות האסיד רוק כמו בלו צ'ייר, סטפןוולף ואחרות) היו להקות של קאסח ומכות, כמו שאמר חבר הבלו צ'ייר: "כולם בסאן-פרנציסקו היו בקטע של לנשק תינוקות ולאכול פרחים. אנחנו היינו בקטע של לנשק פרחים ולאכול תינוקות. לא היינו ´אהבה ושלום´. אם מישהו רצה ללכת מכות, אנחנו היינו מוכנים. לא הייתה לנו את הגישה ההיפית הזאת." האלבום הראשון של iron butterfly שיצא בשנת 1969, נקרא Heavy והיה אחד האלבומים המכוננים של האסיד רוק, רבים מחובבי הלהקה מוכנים להשבע שהוא הוא האלבום החשוב של להקת הפרפר, אבל האמת היא שדווקא האלבום השני, המפורסם יותר In-A-Gadda-Da-Vida (כאמור) הוא הטוב שבאלומיהם, האלבום שנודע בזכות שיר הנושא (שנמשך לאורך 17 ולוקח צד שלם באלבום), מכיל גם צד שלם של שירים חזקים וסוחפים שאף אחד מהם לא מתעלה של האפוס הענק בצד השני אבל בהחלט יוצרים יחד אלבום מצויין, שלא לחינם היה אחד האלבומים הכי נמכרים בשנות השישים. האלבום הבא שלהם Ball היה גם הוא הצלחה כשיצא, למרות שהיה חריגה מקו האסיד הקשוח של הלהקה, למעשה האלבום היה ניסיון די נועז ליצור לחנים קצת יותר מלודיים, למרבה הצער הניסיון לא כל כך הצליח ולמרות שזה האלבום הכי מעניין שלהם הוא לא מצליח להגיע לשיאים של In-A-Gadda-Da-Vida. אלבום ההופעה: Iron Butterfly Live הוא האלבום האחרון שהוציאה הלהקה בהרכב המקורי שלה והוא גם האחרון ששווה איזכור כל שהוא בעיקר בגלל הגירסא הארוכה של Gadda-Da-Vida, בעיני לפחות, הגירסא הזו ארוכה מידיי וטיםה טרחנית אבל בכל זאת השיר קלאסי ושווה לשמוע אותו, שאר השירים הם שירי אסיד מצוינים, אבל כרגיל לא מגיעים לשיא. אירון באטרפלי הוציאו בשנות השביעים המוקדמות עוד אלבום Metamorphosis (ששמו מעיד על השינוי שתכנן ללהקה מנהיגה הקלידן: Doug Ingle, אותו שינוי שסמנים לו ניתן היה לראות גם ב Ball, אבל נראה שאינגל הלך צעד אחד רחוק מידיי, וההתרחקות מהקו המוסיקאלי הכבד של הלהקה גרר מתחים פנימים (ולמעשה פרוק הלהקה) והתרחקות של הלהקה, בסופו של דבר היה האלבום סופה של פרפר הברזל ולהוציא שני אלבומי "קאמבק" מביכי באמצע שנות השיביעים וכמו איחודים לצורך הופעות כולל אחד לא מזמן, רק הרס את הטעם המקורי של אחד הלהקות הכי כבדות, חשובות ומענינות של שנות השישים.