Introducing...THE BEATLES

C

Chocoholic

New member
Introducing...THE BEATLES

England's No.1 Vocal Group כך זועקות הכותרות המודפסות על עטיפת האלבום הראשון של הביטלס שיצא בצד השני של הבריכה, בארצות הברית של אמריקה של קיץ 1963... מעבר לחשיבות היותו ה Long Play הראשון (יצאו לפני כן סינגלים, כמו שיפורט בהמשך) של הלהקה בארה"ב ,האלבום נחשב לנדיר , יקר יחסית ומבוקש ע"י אספנים. הסיבה לכך היא פשוטה: חיי האלבום (משך שיווקו) היו קצרים מאוד, ולכן לא הרבה עותקים קיימים. בנוסף, חברות מפוקפקות רבות בשנות השישים והשבעים ניצלו את העובדה שהאלבום יחסית נדיר, וכמובן, הדפיסו חיקויים, חלקם זולים וחלקם יקרים ו"טובים". כמות התקליטים המזויפים עלתה למעשה על כמות התקליטים המקוריים פי כמה ! ואם זה לא מספיק, חברת VJ שהוציאה את האלבום (ונדון עליה בהמשך) דאגה להוציא גרסת סטריאו בנוסף לגירסת המונו,וביניהם גם הוציאה שתי גירסאות שנבדלות זו מזו בשירים הכלולים; בנוסף, קיימים כמה סוגים של עטיפות לאלבום וכמה גירסאות לתווית שבאמצע התקליט... הזייפנים ניצלו את היטב את הבלבול והדפיסו תקליטים שמאוד קרובים למקור, לעיתים בהבדל של פרט אחד בלבד ! כל אלה הביאו לאלבום את התואר המפוקפק "האלבום בעל הכי הרבה זיופים". הסיבה למותו של התקליט בטרם עת היא חוקית-כלכלית: לחברה שהוציאה את התקליט כבר לא היו זכויות על רוב השירים אך הם בכל זאת הוציאו את האלבום מחשש להפסיד את הגל הענק של ביטלמאניה שכבר נראה היטב מחופי ארה"ב, ועל זה הם אכלו אותה בבית המשפט, מול החברה התובעת שלה היו הזכויות לשירים. הביטלס בארה"ב - לפני הביטלמאניה מה בדיוק הלך שם לפני התוכנית של אד סאליבן בפברואר 64'? האם שמעו עליהם לפני כן? האם מכרו תקליטים שלהם ? אמנים בריטיים מעטים הצליחו להשתחל לארץ הקטשופ והמסטיק,וגם זה ללא הצלחה יתרה. ב 1963, תדרי הרדיו ברוב הארץ הענקית הזו היו מלאים בפופ ממוסחר, Surf מרנין מאת ה Beach Boys ועשרות דומיהם, soul ו R&B מעשרות אמני חברת ההקלטות Motown ופה שם כמה שמות שכבר כמעט נשכחו אך עדיין ידעו לייצר רוק, כמו Jerry Lee Lewis, Little Richard וכמובן, אלביס המלך, שכבר היה עמוק בתוך ביצת הסרטים הבלתי-נגמרים שאת ערכם הקולנועי ניתן לסכם במילים בודדות שלרוב גם יחזרו על עצמן... נראה כאילו לא היה ממש מקום לזמר/להקה מבריטניה האפורה והשמרנית. מה הטעם? הרי הרוק ותרבות הפופ וכל מה שהנוער שומע מגיע מארצם, אז מה כבר יכולים לחדש להם כמה אנגלים אפרוריים? במילא הם כבר מעתיקים את כל הבלוז... לא כך חשב בריאן אפשטיין, האמרגן של החבורה מליברפול. בממלכה המאוחדת הם כבר כוכבי-על; גם באוסטרליה שמעו ונכבשו. אפילו בקנדה הלך להם טוב.רק במושבה הסוררת מסרבים לשמוע אותם. התקליט הראשון של הביטלס שיצא בארה"ב הודפס מוקדם ממה שנהוג לחשוב. אך למעשה לא היה זה כלל תקליט של הביטלס, אלא הרכב אנגלי בן פחות משנה שנקרא Tony Sheridan & The Beat Brothers. במאי 1961, הביטלס (פול, ג'ון, ג'ורג' ופיט) צוותו לזמר רוק בן ארצם, בשם טוני שרידן;גם טוני וגם הלהקה צברו פופלריות משמעותית ,בעיקר בהמבורג,מה שהביא את חברת Deutsche Grammophone Gesellschaft הוותיקה להתעניין בהוצאת סינגל ולהקליט אותם. באוקטובר 61 ,תחת חברת Polydor, יצא הסינגל "My Bonnie / The Saints" ; עם הסינגל הזה נחל שרידן הצלחה גדולה ברחבי גרמניה אך לא הביטלס שכן הם היו רק להקת הליווי שלו. שמם שונה ל The Beat Brothers ע"י Polydor משום ש Beatles כמושג לא אמר כלום לגרמנים. להקת הליווי האמיתית של שרידן שלוהקה אחרי ההקלטות הנ"ל עם הביטלס גם נקראו באותו השם ועובדה זו יצרה בלבול מסויים בקרב מעריצים. בסוף 61 אפשטיין הציע ל Polydor להוציא את התקליט גם באנגליה, לאחר ששם לב כי הסינגל הגרמני זוכה למכירות יפות בחנותו והתעניינותו בלהקה גברה. הסינגל יצא ב 5.1.62 , שם האמן שונה ל Tony Sheridan & The Beatles. הסינגל מכר כנראה מספיק עותקים כדי לעורר עניין בחברת Decca האמריקאית, ש"התמחו" בהוצאת סינגלים שיצאו קודם ע"י Polydor בגרמניה ובריטניה. הסינגל יצא ב23 באפריל 62 שוב תחת השם Tony Sheridan & The Beat Brothers וזו למעשה ההקלטה הראשונה שהודפסה בארה"ב בה מופיעים הביטלס. חברת Decca זכתה להיות הראשונה "להציגם" בארה"ב, גם אם לא בשמם האמיתי ולא כישות בודדת,אלא כלהקת ליווי. קצת אירוני שהשלוחה האנגלית של Decca בלונדון דחתה את הלהקה לאחר שנבחנו אצלם בתחילת 62...
 
C

Chocoholic

New member
חלק ב'

נסיונות לשווק את הביטלס בארה"ב לא עלו יפה בהתחלה. הסינגל הרשמי הראשון של הלהקה, Love Me Do / P.S. I Love You ,יצא ב 5.10.62 והגיע לסביבות המקום ה 20 בבריטניה (אם זה מבוסס על נתוני מכירות אמיתיים או כי אפשטיין פשוט קנה בעצמו אלפי עותקים שהעלו את מספרי המכירות,זה כבר סיפור בפני עצמו). אף חברה אמריקאית לא מצאה לנכון להוציא את הסינגל הפעם. בריאן שוב מצא את עצמו מחפש חוזה, הפעם עם חברה אמריקאית. כברירת מחדל פנה אפשטיין לחברת Capitol, חברה תאומה ל EMI , שבד"כ הייתה אחראית על הוצאת תקליטים בריטיים בארה"ב. הסינגל לא הרשים את הנהלת החברה שסירבה לשווקו. בפעם השנייה זה הצליח. בערך. הסינגל השני Please Please Me / Ask Me Why יצא ב 11.1.63 ותוך ימים טיפס לראש המצעדים בבריטניה. הפעם , בריאן גם החליף מפיץ (החברה שאחראית על שיווק הסינגל ופירסומו) כיוון שלא היה מרוצה מהשיווק הצנוע יחסית של Ardmore & Beachwood, וחתם הסכם עם Dick James Music, שגם סידרו ללהקה הופעות בטלויזיה. אפשטיין לא נח לאחר ההצלחה המהירה של הסינגל ופנה שוב ל Capitol ; גם הפעם הסינגל לא הרשים את המנהל אלן ליבינגסטון. אך חברה קטנה משיקאגו בשם VJ הביעה עניין בלהקה ותוך כחודש הודפס הסינגל. VJ חברת VJ הייתה חברה קטנה, לא משמעותית ובעלת תקציב נמוך,יחסית ל Capitol. אך חשיבותה ההיסטורית היא גדולה ,ולא רק בגלל הסיפור שלה עם הביטלס. Vivian Carter (מכאן ה V) ו Jimmy Bracken (מכאן ה J), זוג נשוי ,הקימו את העסק ב 1953 באינדיאנה. הייתה זו אחת מחברות המוסיקה הראשונות שבעליה היו שחורים. הזוג חי וניהל חנות תקליטים בעיר בשם Gary במדינת אינדיאנה, קרוב לשיקאגו.ויויאן זכתה ל"זמן אוויר" באחת מתחנות הרדיו בשיקאגו ובשלב מסוים החלה לשדר את התקליטים שנמכרו בחנות; החומר היה ברובו בלוז, גוספל, דו-וואפ וכל מה שנקרא אז באופן כללי "מוזיקה שחורה" ולא היה ממש בנמצא ברחבי הארץ. החברה הוקמה במטרה להפיץ חומרים כאלה ,שעתה החלו לצבור פופולריות,תחילה בקרב קהל שחור ובהדרגה גם אצל הקהל הלבן. עם הזמן קמה להקת-בית ששימשה להקלטות והוחתמו אמנים שונים מהאיזור, ביניהם שמות שנהפכו ידועים וגדולים בעולם הבלוז כמו ג'ימי ריד וג'ון לי הוקר. בהדרגה החלו סינגלים שהוקלטו תחת VJ לתפוס מקומות גבוהים במצעדים; ב 1957 הם כבר עשו דרכם מעלה במצעדי הפופ (פריצת דרך עבור אמנים שחורים) והחלו להקליט גם אלבומים. בתחילת שנות השישים החברה כבר הייתה מבוססת, עם בניין משרדים בשיקאגו, מספר חברות-בת שהתמקדו בסיגנונות שונים, עשרות אמנים מצליחים וכמה מיליון תקליטים שנמכרו. החברה נוהלה רשמית ע"י הזוג Bracken אך קרובי משפחה וחברים היו אלה שניהלו את הצד המוזיקלי,השיווק והעיסוק בכספי החברה. באמצע 1962 החברה הגיעה לסטטוס שקשה להתעלם ממנו; באנגליה, EMI חיפשה דרך חלופית לשווק בהצלחה את האמנים הבריטים שכבשו את המצעדים בארצם אך היו אלמוניים בקרב האמריקאים; Frank Ifield (זמר אוסטרלי במקור) היה אחד מהם.לאחר שלא היו מרוצים מהדרך שבה Capitol התייחסה לאמנים הבריטים, EMI חיפשה חברה אחרת שתעשה יותר מאמץ שיווקי (שמלבד פירסום כלל גם שליחת תקליטים לשדרנים בתחנות רדיו) ו VJ הסכימה לתפקיד. האמן הראשון ש EMI הציעה היה אייפילד ,אך באותו משא ומתן הם "דחפו" את הביטלס לעיסקה; VJ לא הביעו התנגדות, להיפך, הם לקחו אותם בשימחה. Please Please Me / Ask Me Why יצא בסוף פברואר 1963. לא פחות מ 7 גירסאות שונות של התקליט יצאו, כאשר ההבדלים ביניהם הוא לא בתוכן אלא בעיקר גרפי, בתווית הדבוקה למרכז התקליט ובעיצוב. מעבר ליחודו של התקליט שהיה ההוצאה הרשמית הראשונה של הביטלס בארה"ב , על רוב הגירסאות שם האמן הודפס "The BEATTLES" עם T כפולה, טעות זו תוקנה רק בגירסאות אחרונות של התקליט... למרות שהסינגל של אייפילד "I Remember You" הגיע למקום חמישי, ולמרות ששדרי רדיו החלו לשים לב לביטלס ולהשמיע אותם, הסינגל לא נכנס כלל למצעד ומכר קצת יותר מ 7,000 עותקים. כיום, עותק אחד שווה כמה מאות דולרים.
 
C

Chocoholic

New member
חלק ג'

From Me To You / Thank You Girl , השלישי בבריטניה, יצא ב 11.4.63 ובסוף החודש ריחף לו בצמרת כל מצעד ודירוג קיים בממלכה. בתחילת מאי יצא הסינגל גם בארה"ב; התקוות היו גדולות כיוון שבבריטניה הוא הגיע למקום הראשון די מהר, ובארצות אחרות מצבו היה דומה. הסינגל השני של הביטלס בארה"ב באמת היה הצלחה לעומת קודמו ,ואף התקרב למאה הראשונים במצעדים; באופן מוזר הוא בלט דווקא במצעדים מקומיים באיזור לוס-אנג'לס, שם התקרב למקום ה 30. כ 21,000 עותקים נמכרו. גם תקליט זה קיים בחמישה או שישה גירסאות וערך עותק אחד יכול להיות גבוה מאלף דולר היום. אחת הסיבות לכישלון החוזר של סינגל זה היא העובדה שהחברה ,בצעד קצת תמוה, הוציאה קאבר לאותו שיר ע"י Del Shannon בדיוק באותו זמן; שאנון שהיה ידוע ובאמתחתו כמה להיטים הועדף ע"י השדרים על פני הביטלס, והגירסה שלו,שגם היא בסוף נחלה כישלון, קיבלה יותר זמן אוויר. VJ לא נרתעו מחוסר ההצלחה של שני הסינגלים, היו עדים להצלחה של האלבום Please Please Me בבריטניה והחליטו להוציא אלבום. האלבום האלבום כלל לא יצא בקיץ 1963, כפי שכתוב בכותרת. ברוב המקומות מצויין שהתאריך הרשמי של צאת האלבום הוא 22 ביולי 63 אך זה כלל לא נכון. התאריך המשוער שבו החל השיווק של האלבום הוא 10.1.64 (משוער, בגלל סדר האירועים הכאוטי שהוביל בסופו של דבר לצאת האלבום ובגלל חוסר בתיעוד מספיק מדויק). למעשה, תוכניות להוצאת האלבום החלו אפילו לפני הוצאת הסינגל השני From Me To You/Thank You Girl : כל שיר שהחברה קנתה זכויות לשיווקו מוספר במספר סידורי,בסדר עולה. שני השירים הנ"ל מוספרו 3218-63 ו 3219-63ואילו שאר השירים שנכללו באלבום מוספרו 3183-63 עד 3194-63 ,שמקדימים אותם מתמטית; זו הוכחה שסרטי ההקלטה התקבלו ע"י VJ עוד לפני שירי הסינגל הבריטי השלישי. בקשר ל Please Please Me / Ask Me Why (2967-63 ו 2968-63) ,ל VJ לא הייתה כל כוונה להכלילם באלבום, הם לא מצאו לנכון לעשות זאת כיוון שהסינגל נכשל וכך גם הם יכלו להיצמד ל 12 השירים שממלאים כל אלבום אמריקאי.זאת הסיבה ששם האלבום שונה ל Introducing... העבודה על האלבום החלה ככל הנראה ביוני 63. מסמכים שהוצגו חודשים מאוחר יותר מראים תיעוד שהחברה הכינה עותקים ראשיים לשני צידי האלבום ,במונו ובסטריאו,ואלה נשלחו למפעלי הייצור של התקליטים (ARP, Southern Plastics ו Monarch Records) בסוף החודש. העבודות על העטיפה החלו פחות או יותר באותו זמן בתחילת יולי חברת Magna Graphic מלקסינגטון במדינת קנטאקי חייבה את VJ ב 375 דולר עבור הכנת 4 דגמים זהים של הצד הקדמי של העטיפה - התמונה והכיתוב. התמונה בה נראית החבורה צולמה בתחילת 63' ע"י Angus McBean שצילם לא מעט תמונות בתקופה המוקדמת שלהם, כולל את זו שמופיעה ב Please Please Me (האלבום). תמונה זו עתידה לשמש את העטיפה של המיני-אלבום (EP) השני הרשמי (והשלישי בסה"כ) של הביטלס בבריטניה - The Beatles' Hits שיצא ב 6.9.63; אך ל VJ הייתה גירסה מעט שונה לתמונה,והשינויים שנעשו הם: 1) התשליל של התמונה הוא הפוך, כך שנוצרה תמונת-מראה של התמונה המקורית: ג'ורג' ורינגו שעומדים, מופיעים הפוך למיקום המקורי שלהם , פול יושב משמאלו של ג'ון ולא מימינו, וג'ון (היחיד שיושב על כיסא...) נוטה עם הגוף ימינה ולא שמאלה. גם השיער נראה מסורק לכיוון ההפוך. 2) התמונה היא תקריב ביחס למקור, כך שפול שיושב, מופיע רק מהחזה ומעלה; השאר זכו ליחס קצת פחות אלים ורק רגליהם נחתכו,מתחת לברכיים... אך יש שוני בין גירסת המונו והסטריאו: בגירסת המונו של האלבום, המספר הסידורי של VJ לאלבום זה (LP-1062) מופיע בצד הימני התחתון; בגירסת הסטריאו SR-1062 הוספה שורה לבנה בקצה העליון עם כיתוב אפור "Stereophonic" ומספר האלבום מופיע בשורה זו,בצד ימין; הוספת השורה הזו באה למעשה על חשבונם של הביטלס משום שהתמונה "נדחפה" כלפי מטה, ושוב פול נאלץ לשלם ביוקר ע"י חיתוך ידיו! 3) דווקא הרקע שמאחוריהם הושאר כמו שהוא, לעומת המיני-אלבום ששם הוא לבן. על התמונה נוסף הכיתוב: Introducing ,מתחת THE BEATLES ומתחת , כדי לרמוז משהו על הצלחתם בארצם, הוספה השורה Englands No.1 Vocal Group (ללא פסיק שייכות לפני ה S...). אם חשבתם שהסיפור הוא בתמונה שבחזית האלבום, חכו ותראו את התסביך עם גב האלבום... Coburn & Co. היה מפעל הדפוס בשיקאגו שהדפיס את כל עטיפות התקליטים של חברת VJ החל מ 1959. כל העטיפות שהודפסו עבור VJ כללו כיתוב קטן במיקומים שונים על העטיפה : "Printed In U.S.A" ; גם בכל 6,000 העטיפות שהספיק המפעל להדפיס עבור VJ מופיעה ההכרזה הפטריוטית, במאונך, בצידה השמאלי התחתון של העטיפה. גב העטיפה לא הכיל שום דבר שקשור או מזכיר את הביטלס. מה שהופיע שם זה למעשה פירסומת של החברה לאלבומים נוספים שיצאו במסגרתה; 25 אלבומים מסודרים ב 5 על 5 תמונות צבעוניות של עטיפות התקליטים. צעד זה הוא יוצא דופן כיוון שפירסומים של תקליטים אחרים שיוצאים במסגרת חברה מופיעים בד"כ על הנייר שעוטף את התקליט,בתוך העטיפה. מפעל הדפוס דרש 790 דולר על הדפסת 6,000 העטיפות. למה רק 6,000? מכאן הסיפור מסתבך וקיימות לו כמה גירסאות. בעיקרון, חברת VJ נקלעה למצב כלכלי גרוע שהתגלה רק באותו קיץ 1963; כשבמפעל הדפוס נוכחו לדעת ש VJ לא מתכוונים ממש לשלם על העבודה (של זה ועוד אלבום שגם ממנו הודפסו 6,000 עטיפות) הגיש המפעל תביעה נגד VJ בסכום 50,000$ !
 
C

Chocoholic

New member
חלק ד'

גב העטיפה Ewart Abner ,מנהלה של VJ ,פוטר ע"י בעלי החברה בסוף יולי 63' . למרות שהיה מאוד מוצלח בכל מה שקשור לשיווק ופירסום אמנים (אחת הסיבות שחברת VJ נבחרה לשווק את הביטלס בארה"ב), התגלו פערים כספיים ענקיים בכספי החברה וחובות תופחים,שנבעו מניהול מרושל; אנשים שעבדו איתו אמרו כי הוא לא ממש רשם ותיעד עיסקאות ונהג לזכור בע"פ את פעולותיו... יורשו Randy Wood נכנס לתפקיד באוגוסט ונקט בכמה פעולות כדי להחזיר את החברה בחזרה ליציבות,אך הוא נתקל בבעיות חמורות יותר ממה שחשב. גירסתו של ווד לסיפור האלבום קצת מוטלת בספק משום שהיא לא אומתה ע"י אנשים אחרים מהחברה; למעשה, קיימת גירסה קצת שונה מפיה של אחת מבכירות החברה, אך עדיין קיימים ראיות (שאף הוצגו בבית משפט) שמראות כי יש משהו מאחורי דבריו. לטענת ,הרעיון המקורי היה להדפיס בגב האלבום הערות והארות של אחד מעובדי מחלקת השיווק של EMI על הביטלס ועל השירים, בדומה לאלה שבגב האלבום Please Please Me, דבר שהיה די מקובל באותם ימים. הוא מציין כי בעצם הודפס דגם כזה, שמכיל בדיוק אותם מילים כמו באלבום האנגלי, רק עם 12 שירים ולא 14. VJ אמנם קיבלה העתק של הטקסט בגב העטיפה מ EMI אך לא קיימת הוכחה כי הוכןדגם כזה. כראיות משפטיות שהוצגו במשפט מול מפעל הדפוס, הוצגו הדגמים למלל שהיה אמור להופיע בגבי העטיפות לאלבומים LP 1060,1061,1067,1069, 1070 שהיו אמורים לצאת לדפוס באוגוסט; 1062,התקליט של הביטלס, לא נכלל כאן. השערה לסיבה שבגללה הודפסה בגב העטיפה פרסומת במקום מלל ורשימת שירים היא מסיבות חוקיות. Gary Hein שעבד אז ב VJ טוען כי באמצע אוגוסט התקבל במשרדי החברה מכתב דחוף מחברת Transglobal. חברה זו הייתה אחראית למתן הרישיון לשווק את שירי הביטלס ע"י VJ.במכתב זה התריעה Transglobal את VJ שלא לשווק את האלבום מהסיבה הבאה: Love Me Do / P.S I Love You היו שייכים לחברה האנגלית Ardmore & Beechwood שהפיצה את השירים האלה ולמעשה הייתה בבעלותם,כפי שצוין בחלק קודם במסמך; כאמור,אפשטיין חיפש מפיץ אחר כיוון שלא היה מרוצה וחתם עם Dick James Music. כיוון שהחוזה עם Transglobal נחתם כאשר הביטלס כבר היו חתומים עם מפיץ אחר , השירים שלא שייכים למפיץ זה לא יכלו להיכלל בעיסקה ולכן נשארו בבעלות המפיץ הקודם. Transglobal הזהירה את VJ שלא לכלול את שני השירים הנ"ל כדי שלא תסתבך במשפט. חברת VJ , לנוכח מכתב זה והעובדה שכבר הודפסו כמה אלפי עותקים (שהיו עתידים לצאת רשמית בסתיו) החליטה להמשיך את העבודה על האלבום כיוון שלא יכלה להרשות מבחינה כלכלית את הריסתם של אלפי תקליטים והדפסתם מחדש ללא השירים האלה.לכן ,עלה הרעיון של שינוי גב העטיפה כך שרשימת השירים פשוט לא תופיע שם והעניין יעבור בשקט... בתחילת 64 אכן התקיים משפט שבו תבעה Ardmore & Beechwood את VJ אך שום מכתב כזה לא הוצג ע"י אף אחד מהצדדים. בנוסף , Thomas Levy , עורך הדין שייצג את VJ במקרה זה ציין בראיון לספר כי הוא לא זוכר מכתב כזה. מסתבר שמכתב מ Transglobal לחברת VJ כן נשלח, ב 8.8, בו מתבקשת החברה שלא להפיץ את האלבום. הגירסה הבאה יותר אמינה מכיוון שיותר עובדות הוצגו במשפטים ותמכו בה: Betty Chiapetta החלה את עבודתה במחלקת החשבונאות של VJ בתחילת 64'. לטענתה, החברה רצתה להפיץ בחיפזון את האלבום שאולי יביא לשיפור המצב אליה נקלעה החברה ושום דגם של גב עטיפה לא הוכן מראש, לכן הכי קל מבחינת החברה היה לשים תמונות של אלבומים אחרים. למרות שנעשו הכנות בקיץ להוצאת האלבום, החברה נאלצה להקפיא את הפרויקט (ואולי אף לבטלו סופית) בגלל בעיות כלכליות קשות שכללו תשלומי תמלוגים, תשלומים לחברות המפיצות וחברות שנתנו רשיונות לשיווק שירים. Transglobal ראתה כי VJ לא מתכוונת לשלם עבור האמנים הבריטים שאותם היא משווקת ולכן התריעה את החברה לעצור כל עבודות על האלבום, וכך היה. כיוון שהביטלס ופראנק אייפילד לא היו בראש מעיינם של החברה ומכירות התקליטים שלהם לא ממש היוו מקור הכנסה, מנהלה החדש החליט על ביטול התקליט והוצאה של דברים חדשים אחרים במקום, שעתידים למכור יותר טוב ולא יסבכו את החברה עם חברות הפצה בריטיות. אלבומים כמו "מוסיקה עברית לקהל הצעיר" (?!) , אלבומים של פראנק אייפילד, אלמה קוגן והביטלס, בוטלו, ולא נראה בכלל שאחד מאלה יעלה שוב בעתיד. 6,000 העטיפות שהודפסו במסגרת Coburn & Co. הודפסו ללא שום דבר בגב העטיפה. מה שתוכנן להיות בגב , אם בכלל, לא היה יוצא לעולם ממפעל זה מכיוון שלאחר הדפסת החלק הקידמי פסקו ההדפסות. כשיצאו העותקים עם פירסומת האלבומים בגב העטיפה, 5 אלבומים שם מופיעים עם סמל חברה חדש שנכנס לתוקף רק באוקטובר 63' - כך שלא ייתכן שהודפסו כאלה לפני כן. כל שאר העותקים הודפסו בחברת Ivy Hill Lithograph Corp. בשלושה מפעלים שונים בערים שונות בארה"ב. אפשטיין לא ממש שמח לשמוע ש VJ לא מתכוונת להוציא עוד סינגל / אלבום של הביטלס, לעולם. לכן פנה ל Transglobal כדי שימצאו חברה חלופית. ואכן נמצאה חברה אחרת; הפעם, החוזה עם החברה היה קפדני וברור; החברה תשווק את הסינגל הקרוב,וכל הוצאה אחרת,בדיוק כפי שהתבקשה וללא תוספות ו/או וריאציות שונות.
 
C

Chocoholic

New member
חלק ה'

SWAN חברת SWAN הוקמה ופעלה בפילדלפיה ב 1957 והתקיימה במשך כעשור. Bernie Binnick ו Tony Mamarella הקימו את החברה הקטנה וצירפו אליהם שני מפיקים שגם כתבו חלק מהשירים שהוקלטו ע"י כמה מהאמנים בחברה. הרוב המוחלט של אמני החברה היו להקות פופ ואמני רוק צעירים, שחורים ולבנים. לתקופה מסוימת, תוויות התקליטים שיצאו בחברה זו נשאו את הכיתוב "Don't drop out" - מסר לצעירים לא להבריז מבית הספר... הכוכב של החברה היה זמר פופ/רוק צעיר בשם Freddie Cannon שהוציא שורה של להיטים בתחילת העשור. בינתייםיצא הסינגל הרביעי של הביטלס באנגליה She Loves You/I'll Get You ב 23.8.63 ושוב, Capitol לא רצו להחתים את הלהקה לאחר בקשות מאפשטיין ומרטין, וכנ"ל גם חברות גדולות אחרות. SWAN שהייתה אף יותר קטנה מ VJ, קפצה על המציאה והוחתמה רק על שני השירים הנ"ל, שני השירים היחידים של הביטלס שהחברה אי פעם הוציאה, למעט יוצא דופן אחד. החוזה, הקניין על שני השירים וכל שאר ה "legal stuff" בוצעו די מהר וכבר לאחר שלושה שבועות מצאת הסינגל באנגליה, יצא הסינגל גם בארה"ב (16.9.63). כמו קודמיו בחברת VJ, הסינגל לא עורר את האמריקאים ולא נמכר בכמויות. Murray The K, שדרן רדיו מפורסם בעיר ניו יורק, טוען שהוא טחן את הסינגל וכשערך תחרויות דירוג סינגלים בקרב מאזינים, הסינגל הזה קיבל דירוג ממוצע בלבד. כשהשנה התחלפה והדי הביטלס כבר היו ממש חזקים בארה"ב, SWAN ניסו שוב את מזלם והוציאו שוב את הסינגל באמצע ינואר. הסינגל זינק למקום הראשון והפתיע את אנשי החברה; היה זה הסינגל הכי מוצלח שיצא אי פעם תחת חברה זו והוא למעשה החזיק את החברה למשך שלוש שנים נוספות, לאחר שב 63 החלו היקפי מכירות החברה להדלדל משמעותית. כמה חודשים לאחר מכן, SWAN מצאו דרך נוספת להפיץ את הסינגל ולהשתמש בפירצה בחוק; Sie Liebt Dich , הגירסה הגרמנית ל She Loves You , יצאה כסינגל נפרד במאי, ובצד השני I'll Get You נכלל שוב. גם SWAN החליפה סמלי חברה , והמהדורה השניה של הסינגל מתחילת 64' נראית מעט שונה. בסה"כ קיימים 5 גירסאות לסינגל הזה, מחירם נע בין 200$ ל 400$, וכמו בכל מקרה של תקליט נדיר או מיוחד, זיופים רבים קיימים. הדרך הכי טובה וקלה לזהות תקליט מקורי היא להסתכל אם ישנה חותמת על התקליט עצמו: רק שני מפעלים, שניהם בפילדלפיה , הדפיסו את התקליט, ושמות שני המפעלים מוטבעים על התקליט - Mastering RECO ART PHILA או Virtue Studios. SWAN פשטה את הרגל ב 67; רוב ההקלטות שהיו בידי חברה זו נקנו לאחרונה ע"י חברה בריטית בשם Rollercoaster שמוציאה מחדש תקליטים של SWAN.
 
C

Chocoholic

New member
חלק ו'

בחזרה לעסקים בדצמבר 63' העניינים התחילו להתחמם. משהו קרה בזמן הזה שהעיר את הענק הרדום וגרם לאמריקאים להגביר את התעניינותם בלהקה הזו; הדי הצלחתם חסרת התקדים ברוב העולם המערבי הגיעו סוף סוף גם לאמריקה. הסינגל החמישי I Want To Hold Your Hand / This Boy יצא ב 29.11.63 בבריטניה, טס כמו טיל למקום הראשון בכל המצעדים והעיף משם את הסינגל הקודם של הלהקה. הביטלמאניה כבר הייתה בתאוצה מלאה בסוף השנה. ב Capitol כבר לא יכלו להתעלם. מרטין, אפשטיין, וכמעט כל EMI נרתמו לשכנע את Capitol לשווק את הסינגל הזה בארצם.סיפור החוזה של ביטלס עם חברה זו הוא כבר נושא בפני עצמו, בסופו של דבר רוב ההקלטות של הביטלס בארה"ב יצאו תחת חברה זו. מסע הפירסום חסר התקדים שהחל בסוף דצמבר 63' עשה את שלו. לשם כך הוקצו כ 50,000$ - הון בימים ההם, במיוחד עבור פירסום ושיווק תקליט. הודפסו פוסטרים,יוצרו בובות של הביטלס ופיאות, שאפילו הבכירים ב EMI הסתובבו איתם על הראש במשך כמה ימים... הסינגל שתוכנן לצאת היה I Want To Hold Your Hand אך בצידו השני הוחלף ב I Saw Her Standing There ; נשלחו כמה מאות (!) תקליטים לקידום מכירות ,להשמעה מוקדמת בתחנות הרדיו. ההצלחה היתה כה גדולה עד שהחברה נאלצה להקדים את הוצאת התקליט ביותר משבועיים, מ 13.1.64 ל 26.12.63 ! בינתיים, VJ לא התעלמה מהאירועים. אנשיה הבינו בשלב מסוים כי הם יושבים על מכרה זהב ובמהרה חזרו לתכנן את הוצאת האלבום שזנחו חודשים מעטים לפני כן. בכירי החברה התייעצו עם עורך דין בשם Walter Hofer בקשר לחוקיות הוצאת שירי הביטלס; הופר לא שיקר להם כשאמר מפורשות שמלבד ארבעת השירים שיצאו קודם לכן בסינגלים , על שאר השירים אין להם זכויות! כיוון ש VJ לא הוציאה את האלבום ו Transglobal ביטלה איתם את העיסקה, שאר השירים לא היו שייכים עוד ל VJ . עובדה זו אמנם הרתיעה תחילה את ההנהלה אך בכל זאת הם החליטו על הוצאת האלבום. לדעתם זאת הזדמנות נהדרת להחזיר את החברה בחזרה לעסקים כיוון שהם ציפו להכנסות אדירות בעקבות מסע הפירסום והסינגל המצליח של Capitol, למרות שהייתה כאן סכנה להסתבך במשפט. כך שבכירי VJ השובבים לא בזבזו אף רגע:הם גילו שלשלושת המפעלים בהם הם נהגו להדפיס את תקליטיהם עדיין היו סרטי ההקלטה והתקליטים ששימשו כ"אב טיפוס"; הם הוציאו מהמחסן את 6,000 העטיפות שכבר הודפסו בקיץ שעבר. כעת נותר רק להכין את גב העטיפה... וכאן עולה הגירסה השלישית (והסבירה ביותר) לגב העטיפה עם 25 האלבומים: ב VJ לא רצו ש EMI או כל חברה אחרת תגלה את כוונותיהם להוציא את האלבום, לכן הרעיון המקורי להשתמש במלל ורשימת שירים בוטל כיוון שלא יכלו לפנות ל EMI בבקשה לקבל עותק מהמלל, לאחר שזה אבד או הושמד... ככל הנראה מישהו עלה עם הרעיון לקחת את אותה תמונה שהודפסה על נייר הכיסוי של התקליט , להחליף את סוג הנייר, להדפיס שוב את התמונה ולהדביקה בגב העטיפה. כיוון שאף אחד לא עלה עם רעיון אחר ולא היה זמן לחשוב ולעצב משהו מקורי, זה הפיתרון שנמצא. ואכן התמונה שבגב העטיפה תואמת את התמונה שעל נייר הכיסוי. מסמכים מראים שבישיבת ההנהלה מתאריך 7.1.64 , גם היועץ הפיננסי של החברה Mark Sands היה בעד הוצאת האלבום; ההנחה הייתה שהרווח מאלבום זה יוכל לכסות תוך שנה עד שנתיים כל הפסד כספי שהיה עלול לצוץ כתוצאה מהפסד במשפט. מזכיר החברה Jay Lasker סיכם כי כבר בסוף אותו שבוע החברה יכולה למכור כ 30,000 עותקים ולכן התאריך המשוער להוצאה הרשמית של התקליט הוא יום שישי, 10.1.64. וכך , תוך סיכון "מחושב" , הודפס התקליט בקצב אדיר שלא היה קודם לו. 1) I Saw Her Standing There 2) Misery 3) Anna 4) Chains 5) Boys 6) Love Me Do 7) P.S. I Love You 8) Baby It's You 9) Do You Want To Know A Secert? 10) A Taste Of Honey 11) There's A Place 12) Twist And Shout Capitol לא העלימה עין. תוך ימים ספורים הוגשה תביעה כנגד VJ על שיווק שירים שהיו כעת שייכים ל Capitol וכצעד מקדים הוציא בית המשפט צו המונע את VJ מלהמשיך ולייצר את האלבום; הדפסת האלבום נעצרה ב 16.1 כשהוא בקושי בין שבוע. נמכרו קצת פחות מ 100,000 עותקים. אל התביעה הצטרפה גם Ardmore & Beechwood, החברה בעלת הזכויות על Love Me Do ו P.S. I Love You. VJ כצפוי הפסידה במשפט אך הגיעה להסכם מול Capitol מחוץ לבית המשפט כיוון שבעלי החברה הבינו כנראה כי לא יוכלו לשאת בהוצאות לאחר ההפסד. לפי ההסכם, VJ תהיה רשאית להוציא את כל השירים שהוציאה עד לעכשיו, בכל אלבום / סינגל או פורמט אחר שתרצה, למעט Love Me Do / P.S. I Love You.
 
C

Chocoholic

New member
חלק ז'

גב העטיפה - המשך... בתחילת ינואר היו ל VJ 6,000 עטיפות שלהם התאימו את תמונת הפרסומת. אך מה בדיוק נעשה עם שאר עשרות אלפי העטיפות ? קיימים שתי גירסאות נוספות לגב העטיפה: 1)העטיפה הלבנה / חלקה: גב העטיפה לבן לגמרי, ללא שום תמונה, כיתוב, אפילו לא פסיק."עיצוב" זה , בנוסף לתמונת הפרסומת, הינו יוצא דופן כיוון שבאף חברה ובאף תקליט לא היה מצב שצד אחד של העטיפה לא יכיל שום תמונה או מידע. גירסה זו באה כניגוד גמור מבחינה גרפית לגירסת הפירסומת, שזו הייתה ססגונית ואילו הנוכחית היא ההפך המוחלט. גם כאן קיימות כמה תיאוריות על מהות הגירסה הזו: חלק טוענים כי זו תוצאה של טעות דפוס, אך טענה זו לא מבוססת משום שקיימים מספיק עותקים כאלה כדי לבטל את החשד שהייתה טעות בבית הדפוס; אחרים טוענים כי אלה דגמי "אב-טיפוס" של התקליט ,כאלה שנשלחו לתחנות רדיו לקידום מכירות, אך עדיין המספר הרב יחסית של עותקים כאלה מבטל טענה זו. כאמור, ל VJ לא היה זמן ו/או כסף לעצב משהו אחר לגב העטיפה. כך שגירסה זו הייתה קצרת חיים ושימשה כמעבר לגירסה הבאה, שהייתה האחרונה והנפוצה ביותר. 2)בסופו של דבר VJ חשבו על משהו לשים מאחור: רשימת השירים ! כה פשוט, קל ומשעמם. הגירסה הידועה ביותר הכילה את רשימת השירים, שחור על גבי לבן, בשני טורים ובין שלושה פסים שחורים עבים, בצורה פשוטה וללא כל פרסום נוסף או הערות. עיצוב זה הוא עוד הוכחה ש VJ היו לחוצים להדפיס את האלבום כמה שיותר מהר ובכמות הגדולה ביותר שניתן.תקליטים אחרים של VJ , גם כאלה שיצאו באותם ימים מוכיחים כי ההשקעה כאן הייתה מעטה. לסיכום, קיימות 3 גירסאות לגב העטיפה , ששלושתם קיימות גם בגירסאות המונו וגם בסטריאו: 1)פרסומת ל 25 אלבומים אחרים של VJ. עותק מקורי יכול להגיע ל 1,500$ ובגירסת הסטריאו היותר נדירה, יכול להגיע ל 3,500$. 2)עטיפה לבנה. עטיפות כאלה קיימות בשתי גירסאות: אחת עם כיתוב Printed In USA מקדימה, ואחת ללא. גם במונו וגם בסטריאו קיימות שתי הגירסאות, כך שיש 4 כאלה סה"כ. המחיר במונו הוא עד 1,200$ ובסטריאו הוא כ 2,500$. 3)רשימת השירים. במונו, שזו הגירסה הנפוצה ביותר , המחיר לעותק במצב טוב הוא עד 700$, בעוד שאם בידיכם גירסת סטריאו מקורית עם הרשימה מאחור, אתם כנראה מחזיקים משהו ששווה ערך ל 7,000$ . זו גם הגירסה הכי מזוייפת שקיימת (מבחינת כמות הזיופים), כיוון שהזייפנים ידעו שגירסת הסטריאו הודפסה בהרבה פחות עותקים. אז אילו גירסאות שונות יש לעטיפת התקליט ? - פרסומת של 25 אלבומים מאחור. - לבן מאחור,וכיתוב קטן "Printed in USA" מקדימה, ליד ידיו של פול. - לבן מאחור, ללא הכיתוב הנ"ל. - רשימת השירים מאחור. כל הואריאציות הנ"ל קיימות גם בגירסת הסטריאו, כך שסה"כ קיימים 8 סוגי עטיפות. האלבום - מהדורה שנייה VJ לא נעצרה ב 16 בינואר; בעיקבות ההסכם עם Capitol שבו הורשתה VJ לשווק 12 שירים בלבד, החלו תוכניות על שיווק של אלבום אחר, מהדורה שנייה של אותו אלבום ,בה הוחלפו שני השירים ש VJ לא יכלה לכלול בשני השירים שהופיעו בסינגל הראשון שהוציאה. הדגמים הראשונים יצאו תוך שבוע אך לא נשלחו לחנויות בגלל הצו שעדיין היה בתוקף, שמנע מהם להפיץ כל דבר שקשור לביטלס. רק ב 10.2 חודשה ההפצה וההדפסה של המהדורה השנייה. בזמן זה הביטלס כבר היו בעיצומו של כיבוש אמריקה; תוך חודשיים נמכרו כמעט מיליון עותקים מהאלבום, שהגיע למקום שני ברוב המצעדים ורק Meet The Beatles, האלבום של Capitol שיצא רק עשר ימים לאחר קודמו, מנע ממנו להגיע למקום ראשון. כמעט מיליון וחצי עותקים (מקוריים!) נמכרו; המספר הסידורי של האלבום לא שונה ונשאר כמו במהדורה הראשונה - 1062 VJLP . 1) I Saw Her Standing There 2) Misery 3) Anna 4) Chains 5) Boys 6) Ask Me Why 7) Please Please Me 8) Baby It's You 9) Do You Want To Know A Secret? 10) A Taste Of Honey 11) There's A Place 12) Twist And Shout בכל הגירסאות של המהדורה השנייה מופיעה רשימת השירים בגב העטיפה. אילו ואריאציות של עטיפות יש לנו כאן ? -בשני המהדורות Do You Want To Know A Secret מופיע עם סימן שאלה. -בהדפסות מעט יותר מאוחרות של המהדורה השניה, Please Please Me מופיע עם פסיק : "Please , Please Me". -בחלק מהעטיפות מאחור,בגירסת המונו, מופיעה הספרה "2" שלא נראית קשורה לכלום. יתכן כי זה סימון המפעל להבדיל שזו מהדורה שנייה. -טעות מעניינת שנמצאה בחלק קטן מהעותקים המקוריים במונו: כיתוב השירים מופיע בכתב שחור בולט וברקע שמאחורי הכיתוב מופיעים שוב שמות השירים בצבע אפור דהוי. בשיר Ask Me Why, נחשו איזה שיר מופיע ברקע ? Love Me Do ! -קיימת גירסת סטריאו נדירה שבה הכתובת "Stereophonic" לא מופיעה בשורה לבנה למעלה אלא בכתב שחור קטן ליד המילה Introducing; כך נוצרה גירסת סטריאו עם התמונה שבה הביטלס נחתכו פחות... -גירסה דומה לזו הקודמת , אך ללא הכיתוב Stereophonic אלא מדבקה זהובה במקום , עם המילה "Stereo". גם כאן מופיעה התמונה של גירסת המונו. -וריאציה אחרת למדבקה במקום כיתוב: מדבקה לבנה עם המילה "Stereophonic", שוב עם התמונה של גירסת המונו. סה"כ, ביחד עם הגירסה ה"קונבנציונאלית" קיימים 8 עטיפות שונות למהדורה השנייה, וזה מסתכם ל 16 סוגים שונים של עטיפות לתקליט זה ! תוויות התקליט מגוונות גם כן, הרבה יותר מהעטיפות. למעשה קיימות כ 30 (!) וריאציות שונות שאני לא אפרט כאן, כל זה מופיע באתר הזה. הסיבות לשוני בין התוויות היא העובדה שהתקליטים הודפסו ב 3 מפעלים שונים ששימשו את VJ + 3 מפעלים נוספים שלא קיבלו הזמנות מ VJ בד"כ, אך כנראה עומס העבודה על האלבום הזה חולק גם ביניהם. בנוסף, כל מפעל הטביע חותמת קטנה משלו על כל תקליט. האלבום הזה הפך להצלחה הגדולה של חברת VJ; בגלל שנותרו לה רק 12 שירים של הביטלס, אופציות השיווק הצטמצמו מאוד אבל הם מצאו דרכים מקוריות להוציא שוב ושוב את השירים וזה כבר סיפור לפעם הבאה...
 
C

Chocoholic

New member
חלק ח' ../images/Emo178.gif

כיצד לזהות עותק מזויף? ברוב המקרים עם התקליט הזה, יותר קל לזהות זיוף ולכן אציין כאן כמה שלבים עיקריים שיש ליישם כאשר בודקים עותק. עטיפות: 1)עטיפה שלא בעלת מראה חלק ובוהק (בעיקר התמונה) , סביר להניח שזה זיוף. 2)תמונה ללא הצל של ג'ורג' מאחוריו - זיוף. 3)עטיפות עם מסגרות חומות/אפורות דהויות בקצוות העטיפה - זיוף. 4)עטיפות עם מסגרת צהובה קטנה שבתוכה הכיתוב "Stereo" בשחור, בצד השמאלי העליון - זיוף. 5)תמונות מקדימה שנראות באיכות טובה אך עם נקודות בולטות בצבעי אדום, צהוב וכחול - זיוף. הנקודות נוצרות ע"י המדפסת אך בהדפסות מקוריות הן בקושי ניראות. 6)אם נפל לידיכם עותק סטריאו עם רשימת השירים מאחור השייכים למהדורה הראשונה (כלומר עם Love Me Do + P.S. I Love You) - 99% שזה זיוף. בידקו את התווית על התקליט (כפי שיתואר בהמשך) להמשך הבדיקה. גירסה זו היא הנדירה ביותר וכמות הזיופים היא בדיוק ביחס הפוך - עצומה. אם עברתם את השלבים הנ"ל וליבכם דופק מהתרגשות , אנא עיברו לשלב ב' - התוויות: 1)ב 80% מהתוויות מופיעה קשת צבעונית מסביב. הצבעים הם חדים וברורים, המעבר בין הצבעים הוא הדרגתי ועובי הקשת הוא כחצי סנטימטר. בזיופים - הקשתות הן לרוב דקות ודהויות. 2)כל תווית כוללת את הכיתובים "The Beatles" ו "Introducing The Beatles" בצמוד. אם שני הכיתובים הללו מופיעים בנפרד, כלומר, כיתוב אחד מעל חור התקליט שבאמצע וכיתוב אחר מתחת לחור - זיוף. 3)הרווח בין השיר התחתון שברשימת השירים בתווית לבין קצה התווית הוא לרוב קטן, לא יותר מסנטימטר או שניים. אם זה גדול יותר - זיוף. 4)עותק סטריאו שהמילה "Stereo" לא מופיעה בתווית - זיוף. כמובן שרצוי מאוד לבדוק את הפרטים הנ"ל , ואחרים, באתרים שצירפתי. סביר להניח שאם הרמזים שמופיעים כאן לא עזרו, התשובה תימצא באתר. ואם כל הסימנים מראים כי זהו עותק מקורי, תנו לי אותו ואני אאמץ אותו לבית חם
הסיפור שלי עם האלבום Off The Record זו חנות קטנה ומטריפה לתקליטים (וגם דיסקים, אך בעיקר דיסקים) יד שנייה, בדיזינגוף 90 בתל-אביב. באמצע מרץ , יום מעונן חלקית אך נעים, נכנסתי לחנות זו וניגשתי ישר לבחון את ערימת תקליטי הביטלס המרשימה שממוקמת בדיוק מול הכניסה (כך שלא צריך לחפש אותם...) . בערך באמצע הערימה נעצרתי ושלפתי תקליט עם תמונה של הביטלס מסביבות 1963, שהצבע השולט בה הוא כתום. קראתי את הכותרת ונזכרתי כי מדובר באלבום הראשון של הביטלס... בארה"ב, שיצא עוד לפני Meet The Beatles המפורסם, שגם בו נתקלתי. זכרתי שיש איזה סיפור מאחוריו אבל לא הייתי מודע עד כמה הסיפור מסובך ועד כמה האלבום (המקורי) נדיר. אז לאחר בחינה לא מעמיקה של כחצי דקה (האלבום לא הרשים אותי משום שהעטיפה לא הייתה במצב טוב) החזרתי אותו לערימה והמשכתי בחיפושי אחר Please Please Me ו Rubber Soul. לאחר שעזבתי את החנות המשכתי לחשוב על האלבום ההוא והחלטתי לחקור קצת את הנושא (עניין שתפח לממדים של עבודת דוקטורט...) . לאחר שרכשתי (הודות ל fenriz מפורום ביטלס) את Please Please Me בחנתי את התווית וכל מילימטר בתקליט הזה שיש עליו מידע באינטרנט. המשכתי לאלבומים אחרים עד שנתקלתי לא בכוונה באתר מפורט שמסביר הכל על אותו אלבום כתום. מצאתי עוד כמה אתרים על האלבום ובהדרגה התמונה התבהרה. כיוון שלא בדקתי מספיק את התקליט אז בחנות, התחלתי לחשוב על האופציה לבדוק אותו בשנית, בתקווה שמישהו אחר לא הקדים אותי , למרות שלא האמנתי כי קיים שם עותק מקורי לאחר שהבנתי מה מידת השכיחות של האלבום. בפעם השניה שחזרתי, שהייתה רק לפני שבוע, בחנתי בקפדנות את התקליט. הפעם רשמתי לעצמי בפנקס אילו פרטים עלי לבדוק; העטיפה ענתה על כל הבדיקות, ובשלב זה הגיעה הרמת גבה מאוד גבוהה מצידי... לפתע החל בעל החנות להביע עניין: "איזה תקליטים אתה מחפש? - ביטלס. " "איזה של הביטלס? - Rubber Soul בעיקר. וגם את זה..." "יש לך כבר תקליטים של הביטלס? - כן. " ואז החלטתי בצעד גורלי לשתף את בעל החנות בלבטיי: "תגיד, אתה יודע מה הסיפור של האלבום הזה? " בעל הבית הינהן. "לא, אני פשוט בודק את התקליט הזה... אולי, יש סיכוי, אתה יודע..." בעל הבית החליט גם הוא לשפוך את הלב והודה: " יש לי 14 תקליטים כאלה בבית, ועד היום אני לא יודע מה מהם מקורי או זיוף. - כמה ?! 14 ?? יש אתרים באינטרנט לבדוק את זה... " לאחר בדיקת התווית במשך כעשר דקות החלטתי שהפרטים שכתבתי בפנקס לא מספיקים... החזרתי את התקליט ועברתי לבדוק דברים אחרים. עזבתי את החנות ברגשות מעורבים, ובעיקר בתקווה שלא הדלקתי את בעל הבית על האלבום הזה ושאף אחד לא יקדים אותי... כמובן שאיך שהגעתי הביתה הבריק במוחי הרעיון שיכולתי לצלם את התקליט עם המצלמה הדיגיטלית שלי... הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות כעת הוא לחזור לאינטרנט ולהסתכל שוב על תמונות של עותקים מקוריים. כאן כבר גבר החשד שזה זיוף, כיוון שזכרתי כי הקשת שבצידי התווית היא דקה ומכוערת יחסית לאלה שבתוויות מקוריות. היום (שלישי) , לאחר שסיימתי סופית את פרשיית האהבים שלי עם שגרירות רומניה (אל תשאלו...) קפצתי שוב לחנות. המוכר כבר זיהה אותי. שלפתי את התקליט הכתום , שלפתי את המצלמה והתחלתי לצלם את התקליט מכל זווית אפשרית; כבר יכולתי לעשות לו book... זום על התווית, זום על התווית בצד השני, זום על הצל של ג'ורג'... חזרתי הביתה ותוך דקות הכל התברר. זה מקורי !!! סתם... נראה לכם ?? כמו שחשבתי, הקשת היא דהויה ודקה, המילה Stereo לא מופיעה על התווית (העטיפה טוענת שזה סטריאו) והמשפטים Introducing The Beatles ו The Beatles מופרדים ע"י החור שבאמצע. מסתבר שנפלתי על הזיוף הכי נפוץ, שאמור לזייף את הגירסה הכי נדירה של התקליט הזה. דווקא מצבו הפיזי של התקליט היה טוב, לא ראיתי בו שריטה אחת וחוץ מקצת אבק לא היה עליו כלום. רק בשביל לא להשמיץ את שם החנות ולא ליצור רושם שהדברים שם מזוייפים, עליי לציין כי יש שם הרבה דברים שלא חלמתי לראות אי פעם בתקליט ויניל, כמו הראשון של בוב דילן, A Saucerful Of Secrets של פינק פלויד, בוטלגים של קווין ועוד הרבה דברים מעניינים. הרבה דברים שם הם מקוריים (באחריות ! ) וכוללים גם מהדורות ראשונות ומקוריות. בקיצור , תבדקו טוב טוב בבוידעם, אולי יש שם דברים מעניינים ושווים, גם אם הם לא ממש מקוריים...
 
א

אליאור המקורי

New member
מ-ד-ה-י-ם!

אחד המאמרים הכי יפים שקראתי בזמן האחרון. מאיפה כל הידע הזה, גאונית! כל הכבוד ענק. איזו השקעה. [וסליחה שהפרעתי באמצע...לא האמנתי שזה עוד ימשך וימשך...עשית לי ת'לילה]
 
F

fenriz

New member
מדהים באמת....! ../images/Emo45.gif ../images/Emo127.gif

לפי דעתי היית צריך להוציא את זה בספרון או חוברת קטנה ולקחת על זה כסף! מאיפה באמת השגת את כל הפרטים האלה? יש לך מניות ב-VJ? ובאמת שמעתי שהתקליט הכי נדיר של הביטלס זה התקליט עם העטיפה שמאחורה יש עטיפות קטנות של אלבומים. כששאלתי בזמנו כמה זה בערך עולה פשוט המוכר אמר לי שאם יש לי את זה אולי אני יכול לקנות את החנות (נראה לי שהוא טיפה הגזים). באמת אחת הכתבות הכי מושקעות ומפורטות שראיתי בכל הפורומים...בעולם! מה שכל כך מיוחד בתקליט הזה הוא שדור שלם של אמריקאים פסח עליו ועדיין התקליט ה"רשמי" הראשון של הביטלס באמריקה הוא meet the beatles של קפיטול וזה מה שרוב האמריקאים מכירים. תגיד להם intreducing the beatles והם יגידו "say what"?. זאת אחת הסיבות שהופכת את התקליט הזה למיוחד כל כך.
וד"א הפליז פליז שמכרתי לך מקורי או לא?
 
C

Chocoholic

New member
Please Please Me

שמכרת לי הוא מקורי , מהדורה (הדפסה) רביעית, עדיין מ 1963. 1) PARLOPHONE מופיע בכיתוב צהוב רגיל 2) הכיתוב בקצה התווית שמסביר על זכויות יוצרים מתחיל ב "The Parlophone Co.LTD" 3) המשפט "Recording First Published 1963" מופיע (לעומת מהדורות קודמות), אך המשפט "Sold In The UK" לא מופיע, לעומת המהדורה החמישית מ 1965. 4) המילה MONO על העטיפה היא יותר גדולה ממה שמופיע בגירסאות מאוחרות יותר. מה שכן, התקליט שמכרת לי הוא סטריאו (PCS 3042) והעטיפה היא של גירסת המונו PMC 1202... אם אתה יכול להשיג את המהדורה הראשונה - סחתיין עליך... 250 פאונד! וגירסת הסטריאו של המהדורה הראשונה - 1000 פאונד !!! מה אתה אומר, יש מצב שאתה משיג את Introducing בלונדון ?
 
F

fenriz

New member
לא יודע כמה יש את זה בלונדון..

אולי עדיף לנסות ניו יורק?
 
You must log in or register to reply here.

Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.

למעלה