הארנבת0הביונית
New member
incoming - פריקה..
אני לא סמויה, כנראה שחדשה. מרגיש לי שהמצב כל כך גרוע עד שהלכתי וחיפשתי פורום שיתאים לי לשפוך הכל.. אז, אני בת 16 וקשה לי נורא. קשה לי עם עצמי, עם ההורים, עם חברים, עם הלימודים. כל המטרות שאני מציבה לעצמי והמשימות שאני קובעת שאעשה - אני לא עושה ולא פועלת למענן. רמת המאמץ שלי שואפת ל0 ואין לי מושג איך להעלות את זה. בנוסף לזה שאין לי מוטיבציה בשיט לפעול בכלל. עם ההורים קשה כי הם לא מבינים אותי בכלל. תמיד הם בטוחים שזה יעבור, שאני "רק צריכה לצאת מהחדר \ להתקלח" וזה יעשה שיפור במצב. נמאס לי כבר מהם. הם כל כך מעיקים עליי בצרות האופקים שלהם בקבלת אחרים. המרות שלהם מאוסה עליי ולא בא לי לגור בבית הזה כבר! חוץ מזה שאני תמיד נורא רוצה לעזור לאמא שלי בבית, להוריד ממנה את הנטל, ואני לא עושה למען זה כלום. וכשאני כן עושה זה לא מרצה אותה או משמח אותה, ככה שהפידבק מוריד אותי עוד למטה. עם חברים אני לא מוצאת את עצמי.. אף פעם לא מרגישה שייכת, לא יודעת מה מידת הקרבה ה"טובה" שצריךך, תמיד מרגיש לי כאילו אני עדיין רחוקה מכל מי שניסיתי להתחבר אליו. אף אחד לא משתדל להתחבר איתי, ואני , שכן מנסה להתחבר לאחרים ובאמת קורעת את התחת לשיפור הגישה לחיוביות- לא מקבלת תוצאות!! בלימודים אני נתפסת כחרשנית כי שם אני לא צריכה להתאמץ יותר מדי. אני די חכמה, וזו מטרה לגיטימית שאני מצליחה להגיע אליה, ככה שההצלחה בדרך כלל צפויה מראש ואני לא מתאכזבת לפחות בתחום אחד. אבל כשחושבים על זה התחום הזה לא כ"כ חשוב לי ובכל זאת מתבזבז לי על זה המון זמן!!! אני מנסה להיות חיובית, באמת שאני מנסה, אבל זה לא מניב שום תוצאות. חוץ מזה שאני כישלון וגם אנשים בגילי בטח חושבים שאני איזה חננה ואי אפשר לדבר איתי על משהו שהוא לא לימודים. אני יודעת שהרבה זה אצלי בראש, "מחשבה יוצרת מצציאות" , אבל איך אפשר ליצור מציאות כשהמחשבה על אופציה אחרת נראת כל כך רחוקה ממני?... די כבר נמאס לי מזה.. מרגיש לי כל כך לבד. אני משתדלת אבל לא עד הסוף. פרפקציוניזם מחרפן. שמישהו יקבל אותי כבר.. די עם הכל.. סליחה על הפתאומיות, המסה הכבדה של מה שהנחתתי פה. מקווה שאקבל תמיכה כלשהי \: אם למישהו יש תשובה הוא מוזמן.. מה עושים כשהכל מתחרבן?
אני לא סמויה, כנראה שחדשה. מרגיש לי שהמצב כל כך גרוע עד שהלכתי וחיפשתי פורום שיתאים לי לשפוך הכל.. אז, אני בת 16 וקשה לי נורא. קשה לי עם עצמי, עם ההורים, עם חברים, עם הלימודים. כל המטרות שאני מציבה לעצמי והמשימות שאני קובעת שאעשה - אני לא עושה ולא פועלת למענן. רמת המאמץ שלי שואפת ל0 ואין לי מושג איך להעלות את זה. בנוסף לזה שאין לי מוטיבציה בשיט לפעול בכלל. עם ההורים קשה כי הם לא מבינים אותי בכלל. תמיד הם בטוחים שזה יעבור, שאני "רק צריכה לצאת מהחדר \ להתקלח" וזה יעשה שיפור במצב. נמאס לי כבר מהם. הם כל כך מעיקים עליי בצרות האופקים שלהם בקבלת אחרים. המרות שלהם מאוסה עליי ולא בא לי לגור בבית הזה כבר! חוץ מזה שאני תמיד נורא רוצה לעזור לאמא שלי בבית, להוריד ממנה את הנטל, ואני לא עושה למען זה כלום. וכשאני כן עושה זה לא מרצה אותה או משמח אותה, ככה שהפידבק מוריד אותי עוד למטה. עם חברים אני לא מוצאת את עצמי.. אף פעם לא מרגישה שייכת, לא יודעת מה מידת הקרבה ה"טובה" שצריךך, תמיד מרגיש לי כאילו אני עדיין רחוקה מכל מי שניסיתי להתחבר אליו. אף אחד לא משתדל להתחבר איתי, ואני , שכן מנסה להתחבר לאחרים ובאמת קורעת את התחת לשיפור הגישה לחיוביות- לא מקבלת תוצאות!! בלימודים אני נתפסת כחרשנית כי שם אני לא צריכה להתאמץ יותר מדי. אני די חכמה, וזו מטרה לגיטימית שאני מצליחה להגיע אליה, ככה שההצלחה בדרך כלל צפויה מראש ואני לא מתאכזבת לפחות בתחום אחד. אבל כשחושבים על זה התחום הזה לא כ"כ חשוב לי ובכל זאת מתבזבז לי על זה המון זמן!!! אני מנסה להיות חיובית, באמת שאני מנסה, אבל זה לא מניב שום תוצאות. חוץ מזה שאני כישלון וגם אנשים בגילי בטח חושבים שאני איזה חננה ואי אפשר לדבר איתי על משהו שהוא לא לימודים. אני יודעת שהרבה זה אצלי בראש, "מחשבה יוצרת מצציאות" , אבל איך אפשר ליצור מציאות כשהמחשבה על אופציה אחרת נראת כל כך רחוקה ממני?... די כבר נמאס לי מזה.. מרגיש לי כל כך לבד. אני משתדלת אבל לא עד הסוף. פרפקציוניזם מחרפן. שמישהו יקבל אותי כבר.. די עם הכל.. סליחה על הפתאומיות, המסה הכבדה של מה שהנחתתי פה. מקווה שאקבל תמיכה כלשהי \: אם למישהו יש תשובה הוא מוזמן.. מה עושים כשהכל מתחרבן?