זה עבד זה עבד זה עבד זה עבד!
לא באמת התכוונתי לעשות מיילד בלילה, אבל הלכתי לישון כרגיל בלי לכוון שעון אפילו. במיטה חזרתי על המשפט "כשאתעורר אני אזכור טוב את החלומות שלי", וככה נרדמתי. כשהתעוררתי זכרתי כמה חלומות. שניים מהם כתבתי במחברת, ואז החלטתי לבצע מיילד. צחצחתי שיניים ושטפתי פנים כדי להשאיר את עצמי ער, ובינתיים קראתי את החלומות שלי מאותו לילה. עברה שעה בערך והלכתי לישון, מדמיין את עצמי בסצינה מאחד החלומות. סצינה מוזרה, ובדמיון שלי זיהיתי שהיא מוזרה, ביצעתי בדיקת מציאות והצלחתי בה. חזרתי על הסצינה הזאת בראש כמה פעמים למרות מחשבות אחרות וסצינות אחרות שנדחקו לשם, עד שנרדמתי. היה לי חלום צלול. זה השני שיש לי מאז שהתחלתי לעסוק בתחום, לפני כחודשיים, וגם השני שיש לי אי פעם. כשהתעוררתי, כתבתי אותו במחברת. והוא הולך כך, מילה במילה: חלום צלול, יום חמישי, 13:17, 19/8/10: זה מקום שהוא שילוב בין הבית שלי לצבא, כנראה. מצד אחד זה הסלון אצל אבא, מצד שני הוא מאוכלס במלא אנשים מהבסיס. האור לבן בוהק. החלום הזה הוא המשך של חלום אחר שבו היה קרב יריות בבית, אבל לא באמת כי כולם חיים. יש שם מישהי, שאני לא זוכר כרגע מי היא, אבל אני מכיר אותה וטוב שהיא הייתה שם. היה לי כיף איתה. היא נתנה לי איזו סכין לשים בכיס. בשלב מסוים עומר ושרגא נכנסים. שרגא מתיישב על הכורסא ועומר יושב על הרצפה, שעליה אני שוכב ומדבר עם מישהו. יש שם אווירה קלילה מאוד, וכיף להיות שם. אני רוצה ללחוץ לו את היד, אבל הוא לא רוצה. אנחנו קמים ואני הולך ונשכב שוב על הרצפה, בין השולחן הקטן לספה. יש הרבה אנשים מהטייסת. עמית עומד בפתח עם הגב אליי, רותם מגיע ומתרגש לראות אותו, כי הם חברים טובים. רותם מציץ אל החדר, אומר לי שלום ולוחץ לי את היד ומתפעל ממה שעשו במקום, כאילו הוא עבד שיפוצים, כאילו זה המגורים שלנו בבסיס. כולם הולכים לאכול בשלב מסוים. אני הייתי באמצע שיחה עם יואב, שעומר ושרגא לקחו לו משהו ולא רוצים להחזיר לו. אני שומע את כולם איפשהו צוחקים עליו שכל מה שהוא עושה בבסיס זה לבשל את הארוחות, והוא יודע להכין רק ביצים. כשקוראים לכולם לאכול אני מתיישב, אני עדיין על הרצפה, ובזמן שכולם חולפים על פניי אני אומר ליואב בקשר לחפץ שנקלח ממנו: "מה הבעיה?" ושפשוט ישים את זה בכיס פנימי כמו שאני עושה. ואז אני מכניס יד לכיס ומחפש את הסכין שהבחורה הזאת נתנה לי. יש שם כל מיני דברים שאני שם על הרצפה. את החפץ הראשון אני לא זוכר. בשני אני עוצר. זאת המראה הקטנה שמצאתי באוטו לפני כמה ימים, ושנמצאת על הסולחן בסלון ליד הספה, בבית של אבא. למעשה זה השולחן שלידי, כשאני יושב על הרצפה. אני שולף את המראה מהכיס והיא נופלת על הרצפה, ואני מסתכל בה. זה לא יכול להיות! המראה נמצאת על השולחן, ולא נגעתי בה בכלל! איך היא הגיעה לכיס שלי?! אמנם אני לא רואה את המראה על השולחן, אבל אני מחליט שזה לא הגיוני. מאחר שזה אירוע לא הגיוני אני מבצע מיד בדיקת מציאות. אני מחליט לספור את ה אצבעות שלי, אבל אפילו לא מגיע לחמש. אחת, שתיים, שלוש, מה זה?! יש פה איזה שש או שבע אצבעות! כף היד שלי לא כזאת רחבה! זה חלום, וברגע שאני מבין שזה חלום, כמו תמיד אני מרגיש צמרמורת חזקה בכל הגוף. בדרך כלל הצמרמורת הזאת מעירה אותי. הפעם לא. (מתחת למשפט הזה מתחתי קו במחברת) אני ממש מרגיש את החלום קורס ומהר משפשף ידיים, אבל אני לא מרוכז וחושב על מיליון דברים. בניסיון למקד את המחשבות אני חושב על שלי, על זה ששלי בבית. אני רואה אותה נכנסת לחדר בחולצה האדומה שלה שמופיעה אצלי באחת התמונות שלה, אבל זה לא עזר. זה מנע ממני מלהתרכז בהגברה, כנראה. החלום קרס. התעוררתי. חשוב לציין שכל האנשים שמופיעים פה, חוץ מהאחרונה, הם אנשים מהבסיס ומערכות היחסים ביניהם הן פחות או יותר כמו במציאות. במחברת, המשכתי וכתבתי מתחת לחלום: פעם ראשונה שאני ממש מרגיש קריסה של חלום, ולא פשוט מתעורר. זה כאילו כל העולם סביבך פשוט מתפרק, מילולית, נופל וקורס ומתפרק לחתיכות. מאחוריו יש רק שחור, שמבצבץ דרך החלום המתפרק. זה קצת מפחיד אבל מאוד מאוד מאוד מרגש, וזה טוב כי זה נותן זמן לעשות הגברה, מה שהתעוררות מיידית לא נותנת. שוב התרגשתי מדי. התעוררתי ועשיתי בדיקת מציאות כדי לוודא שזאת לא התעוררות כוזבת. זאת לא. אני ער, אבל מאושר. היה לי חלום צלול נוסף! זהו, מהמחברת. אני לא חושב שיש הרבה מה להוסיף פה. ההגברה לא עבדה כנראה כי לא התרכזתי בה, אלא בדברים אחרים. אני צודק? צריך להתרכז בפעולת ההגברה כדי שהיא תעבוד? מה יש לכם להגיד?
