פשששיו... וע-ל-י אומרים צינית?
יש כאן יותר מבעיה אחת. חלק הטקסט שמנתח את מהות הכמיהה לאחדות, כולל המשל המופלא מכאשאן - מצויין. אבל לסגת מכאן למסקנת המאמר, זה פליק-פלאק מרשים לאחור. מעבר לזה שלדעתי אף אחד לא רשאי לומר לי מה אני "צריכה" לעשות במורשת שלי, כי זה לגמרי ענייני הפרטי - המורשת שלי, וקרוב לוודאי גם זו של כותב המאמר, ובוודאי זו שלך, הרבה יותר מורכבת מ"יהדות", או אב פרסי, לאותו העניין. המורשת שלי מורכבת בין השאר, ובמידה שאינה נופלת מכל מטען יהודי שנספח לי, גם מהמהפכה הצרפתית, האקזיסטנציאליזם של קאמי ודה-בובואר, השירה של עזרא פאונד ושל אסתר ראב, ה"כנעניות" של רטוש, הפמיניזם של שנות השישים, הרוק של שנות השבעים, ה-R&B של לורן היל והסיפורת של גנסין. ההיטפלות למלאווח לא היתה מקרית: הנגישות של מגוון רחב של תרבויות שונות היא אחת הפריבילגיות הגדולות של המאה הנוכחית, ואני אין לי שום כוונה לוותר כיום על סושי כדי להפיס את דעתם של שומרי מסורת כלשהי: רוצים? שישמרו בעצמם. אני אקח בדיוק מה שמתאים לי מכל תרבות נגישה (כן, גם את הפיות הקלטיות וגם את הישירות הויקינגית). (לבני עשרים מותר לראות הכל בשחור-לבן. מגיל 26 ומעלה אני כבר מצפה מהם ליותר).