המלצה חמה רוצו לקנות!../images/Emo24.gif
ספר זורם מעולה מלא בהומור עצמי, חובה לקרא ,לא הפסקתי לצחוק לאורך כל הפרקים, אני מצרף "קטע" אחד הקשור למערכת היחסים עם ההורים, קליל זורם ו,,אמיתי,בלי יותר מדי מילים גבוההות,ישר ולעניין ! שווה לקנות, לקרא, ולראות את החיים בזווית משעשעת אם כי לפעמים בוטה קצת-לא לבעלי\ות קיבה עדינה,,
"חלפו כשנתיים עד שאמי גילתה את האמת. אני לתומי חשבתי שאחרי כמה חודשים שבהם בעלי מתארח מדי שבוע אצל הורי לארוחת ערב, הם כבר יבינו בעצמם שלא מדובר בחבר מהמילואים, מה שיחסוך ממני ומהם את "השיחה". אבל להורים יש כשרון הדחקה משובח בכל הנוגע לילדיהם, והורי מיאנו לפענח את הרמזים גם כשאלה היו ברורים כפסיבי בחדר-כושר. כי לא היה מדובר רק בארוחות ערב שבת. בשבת בבוקר, למשל, אבי נהג להתקשר לדירה ששכרתי עם שני שותפים שאינם בעלי, והעובדה שבעלי היה עונה לטלפון וכעבור שנייה מעביר אותו אלי בקול מנומנם לא עוררה בו שום תמיהה. ואולי דווקא כן עוררה, אבל הוא העדיף לא להיכנס לזה. בדרכו הצברית, בלוויית מודעות או בלעדיה, הוא ממילא כבר אימץ אותו כבן משפחה. ולא על כל דבר צריך לדבר. זאת הייתה אמא שלי שמיאנה להמשיך את ההדחקה, ועשתה טובה גדולה לכולנו. כבר כשהייתי בן שבע-עשרה היא תפסה את חברתי ענת לשיחה ואמרה לה שהיא חושבת שהבן שלה הומו, "בגלל איך שהוא מתנהג עם תומר". תומר היה חברי הטוב, ואמי הבינה שאני מאוהב בו הרבה לפני שאני הבנתי את זה. לענת לא היה כמובן שום מושג מה אמא שלי רוצה ממנה. כמה שנים אחר-כך, כשענת ואני גרנו יחד בתל-אביב וכבר ידענו הכל, אמי תפסה אותה לשיחה נוספת ואמרה לה: "רק תגידי לי אם הבן שלי הומו." כשענת גמגמה משהו כמו "תשאלי אותו", אמא שלי אמרה לה: "אוקיי, הבנתי. אז איך זה שאין לו חבר?" וענת אמרה לה: "דווקא יש לו." כעבור עשרים וארבע שעות עודכנו גם אחי ואבי בעניין, ובסופו של דבר עודכנתי אפילו אני על יציאתי מהארון. עד היום ענת מבקשת ממני פיצויים על השיחה הזו שנכפתה עליה, ואני משלם לה בכך שאני עדיין מחייך אליה לפעמים אחרי כל-כך הרבה שנים יחד. למה שקרה במשפחתי באותן עשרים וארבע שעות גורליות יש גירסאות סותרות. האמת היא שבמשך שנים פחדתי לשאול מה הלך שם. לא הייתי מסוגל להתעמת עם הכאב שההכרה גרמה להורי. לא הייתי במקום של כאבים אז. הייתי במקום אחר, מיליטנטי ודוגמטי, של הומו זה טוב, הומו זה מגניב, וכל מי שלא חושב ככה שילך להזדיין. כולל אני. בעיקר אני. מהמקום הזה, מעולם לא התמודדתי ברצינות עם היותי הומו. רק הודעתי לעצמי שהכל בסדר, מה זה בסדר, מעולה, וסיננתי את כל הפחדים והחרדות המתבקשים, הדורשים טיפול עומק יסודי כדי להיחלץ מהם ולא נוסחאות תיאורטיות-פוליטיות, והם כמובן צצו בפרצוף אחר. של כרישים למשל. ומחלות. כעבור שנים, כשהייתי כבר אמיץ דיי כדי להישיר מבט פנימה, נחשפו הקרביים. מתברר שאבא שלי בכה קצת כשסיפרו לו, ושאמא שלי או אחי או שניהם - הם עדיין מתווכחים מי בדיוק ומה - הזהירו אותו שחסר לו אם הוא יגיד לי מילה רעה. והוא באמת חיבק אותי, ואת בעלי למרות שהוא לא מקנדה, אבל הגילוי כאב לו מאוד. וגם לאמא שלי. היום אני בטוח שהיא מרוצה שיצא לה בן הומו. מספיק שאחי סידר לה כלה, אמא שלי לא צריכה עוד אישה בבית. אבל בחודשים הראשונים היא הסתובבה עם התיאוריה שזאת "אשמתה", ומכיוון שהמילה אשמה מניחה שנעשה איזשהו מעשה שאינו ראוי, איזה פשע, הורדתי אותה מזה באגרסיביות. "הומו זה לא דבר רע, ואף אחד לא 'אשם' בשום דבר," צווחתי עליה בנחרצות תקינה-פוליטית, מרחיק אותה במקום לקרב, מונע מהכאבים והפחדים של שנינו, של כולנו, לצאת. "גאה". גאה מדי". "אתה אוהב אותי", אבנר ברנהיימר. הוצאת חרגול.
ספר זורם מעולה מלא בהומור עצמי, חובה לקרא ,לא הפסקתי לצחוק לאורך כל הפרקים, אני מצרף "קטע" אחד הקשור למערכת היחסים עם ההורים, קליל זורם ו,,אמיתי,בלי יותר מדי מילים גבוההות,ישר ולעניין ! שווה לקנות, לקרא, ולראות את החיים בזווית משעשעת אם כי לפעמים בוטה קצת-לא לבעלי\ות קיבה עדינה,,
