../images/Emo91.gif על ספר שגיבורו חתול
בשבוע שעבר יצא סוף סוף לאור ספר שחיכיתי לו כבר כמה זמן - דיואי - סיפורו האמיתי של חתול שחי בספרייה בארה"ב במשך 19 שנה. זה ספר כל-כך מקסים ומתוק שקשה לי לדמיין מישהו שאוהב חתולים (או אפילו מישהו שלא אוהב חתולים) שלא יתמוגג ממנו לגמרי. ברשותכם, את המשך ההמלצה אעתיק מהבלוג הספרותי שבו אני כותבת: בבוקר חורף קר במיוחד בשנת 1988 מצאה ויקי מיירון, מנהלת ספריה ציבורית בעיירה קטנה באיווה, חתלתול בן כמה שבועות, שהושלך על-ידי פרחחים לתיבת ההחזרות של הספריה. ויקי ושאר עובדי הספריה אימצו את החתלתול, שלו הם קראו דיואי (על שם שיטת הקיטלוג הידועה), ושם הוא המשיך לחיות בהנאה במשך תשע-עשרה השנים הבאות, שבמהלכן שינתה נוכחותו את פני הספריה ואת פני העיירה כולה. הספר, שכתבה מיירון יחד עם סופר מקצועי בשם ברט ויטר, מספר על הרפתקאותיו של החתול המקסים, שהפך במשך השנים לסלבריטאי בהיקף בינלאומי, על תושבי האזור באיווה שבו שוכנת הספריה ועל קורותיה של מיירון עצמה, שחייה היו מלאי תלאות ואתגרים. בתחילת כל פרק משובצת תמונה, המציגה את דיואי בתנוחה אופיינית, ולאורך הספר משובצים גם קטעים משעשעים, כגון לוח הזמנים של דיואי, תיאור התפקיד שלו וכללים בסיסיים לחתולים שצריכים לנהל ספריה, כפי שנוסחו על ידו. הספר, שיצא לאור באנגלית רק לפני כחודשיים, הפך לרב-מכר היסטרי ומסתובבות אפילו שמועות שמריל סטריפ הסכימה לשחק בתפקיד ויקי מיירון בסרט שיתבסס עליו. רב מכר או לא רב מכר, זהו ספר מתוק ומרגש, שיקסום לרבים, ובמיוחד לחובבי החתולים המושבעים. ציטוטים: אם אתה מרגיש בודד במיוחד וזקוק לתשומת לב נוספת מאנשי הצוות, שב מיד על נייר, פרויקט או מחשב שעליו הם עובדים באותו רגע - אבל שב בגבך אל האדם ונסה להיראות מרוחק כדי שלא להיראות תלותי. כמו-כן, דאג להתחכך באופן קבוע ברגליהם של כל אנשי הצוות הלובשים בגדים בצבע חום כהה, כחול או שחור, לאפקט מקסימלי. רוב האנשים, אפילו מבאי הספרייה הקבועים, לא הקדישו לדיואי מחשבה נוספת. יחד עם זאת היו שתי קבוצות שהתרגשו מהגעתו לספרייה - חובבי החתולים והילדים. החיוכים על פני הילדים, ההתלהבות והצחוק, שכנעו אותי שדיואי צריך להישאר. והיו גם המתלוננים. אני מודה שהייתי מעט מאוכזבת מקיומם, אך לא מופתעת. אין שום דבר על פני האדמה שברא האלוהים, כולל האלוהים והאדמה עצמה, שלא יימצא מישהו שיתלונן עליו. אישה אחת התרגזה באופן מיוחד. היא כתבה מכתב מלא אש וגופרית ושלחה אותו אלי ואל כל אחד ואחד מחברי מועצת העיר. המכתב היה מלא דימויים של ילדים מתמוטטים מהתקפי אסטמה פתאומיים ונשים הרות המפילות לפתע את עובריהן בעקבות החשיפה לגללי חתולים. על פי המכתב אני הייתי מטורפת רצחנית שלא רק מאיימת על בריאותו של כל ילד בעיר - גם אלה שנולדו וגם אלה שעוד לא נולדו - אלא גם זו שתהרוס את המרקם החברתי העירוני כולו. בעל-חיים! בספרייה! אם ניתן לזה יד, מה ימנע מאנשים לטייל עם הפרות שלהם לאורך הרחוב הראשי? למעשה, אותה אישה איימה להופיע בתוך זמן קצר בספרייה עם הפרה שלה בעקבותיה. (דיואי. ויקי מיירון בשיתוף עם ברט ויטר. תרגום: אליענה אלמוג. מטר, 2008. 252 עמ`)
בשבוע שעבר יצא סוף סוף לאור ספר שחיכיתי לו כבר כמה זמן - דיואי - סיפורו האמיתי של חתול שחי בספרייה בארה"ב במשך 19 שנה. זה ספר כל-כך מקסים ומתוק שקשה לי לדמיין מישהו שאוהב חתולים (או אפילו מישהו שלא אוהב חתולים) שלא יתמוגג ממנו לגמרי. ברשותכם, את המשך ההמלצה אעתיק מהבלוג הספרותי שבו אני כותבת: בבוקר חורף קר במיוחד בשנת 1988 מצאה ויקי מיירון, מנהלת ספריה ציבורית בעיירה קטנה באיווה, חתלתול בן כמה שבועות, שהושלך על-ידי פרחחים לתיבת ההחזרות של הספריה. ויקי ושאר עובדי הספריה אימצו את החתלתול, שלו הם קראו דיואי (על שם שיטת הקיטלוג הידועה), ושם הוא המשיך לחיות בהנאה במשך תשע-עשרה השנים הבאות, שבמהלכן שינתה נוכחותו את פני הספריה ואת פני העיירה כולה. הספר, שכתבה מיירון יחד עם סופר מקצועי בשם ברט ויטר, מספר על הרפתקאותיו של החתול המקסים, שהפך במשך השנים לסלבריטאי בהיקף בינלאומי, על תושבי האזור באיווה שבו שוכנת הספריה ועל קורותיה של מיירון עצמה, שחייה היו מלאי תלאות ואתגרים. בתחילת כל פרק משובצת תמונה, המציגה את דיואי בתנוחה אופיינית, ולאורך הספר משובצים גם קטעים משעשעים, כגון לוח הזמנים של דיואי, תיאור התפקיד שלו וכללים בסיסיים לחתולים שצריכים לנהל ספריה, כפי שנוסחו על ידו. הספר, שיצא לאור באנגלית רק לפני כחודשיים, הפך לרב-מכר היסטרי ומסתובבות אפילו שמועות שמריל סטריפ הסכימה לשחק בתפקיד ויקי מיירון בסרט שיתבסס עליו. רב מכר או לא רב מכר, זהו ספר מתוק ומרגש, שיקסום לרבים, ובמיוחד לחובבי החתולים המושבעים. ציטוטים: אם אתה מרגיש בודד במיוחד וזקוק לתשומת לב נוספת מאנשי הצוות, שב מיד על נייר, פרויקט או מחשב שעליו הם עובדים באותו רגע - אבל שב בגבך אל האדם ונסה להיראות מרוחק כדי שלא להיראות תלותי. כמו-כן, דאג להתחכך באופן קבוע ברגליהם של כל אנשי הצוות הלובשים בגדים בצבע חום כהה, כחול או שחור, לאפקט מקסימלי. רוב האנשים, אפילו מבאי הספרייה הקבועים, לא הקדישו לדיואי מחשבה נוספת. יחד עם זאת היו שתי קבוצות שהתרגשו מהגעתו לספרייה - חובבי החתולים והילדים. החיוכים על פני הילדים, ההתלהבות והצחוק, שכנעו אותי שדיואי צריך להישאר. והיו גם המתלוננים. אני מודה שהייתי מעט מאוכזבת מקיומם, אך לא מופתעת. אין שום דבר על פני האדמה שברא האלוהים, כולל האלוהים והאדמה עצמה, שלא יימצא מישהו שיתלונן עליו. אישה אחת התרגזה באופן מיוחד. היא כתבה מכתב מלא אש וגופרית ושלחה אותו אלי ואל כל אחד ואחד מחברי מועצת העיר. המכתב היה מלא דימויים של ילדים מתמוטטים מהתקפי אסטמה פתאומיים ונשים הרות המפילות לפתע את עובריהן בעקבות החשיפה לגללי חתולים. על פי המכתב אני הייתי מטורפת רצחנית שלא רק מאיימת על בריאותו של כל ילד בעיר - גם אלה שנולדו וגם אלה שעוד לא נולדו - אלא גם זו שתהרוס את המרקם החברתי העירוני כולו. בעל-חיים! בספרייה! אם ניתן לזה יד, מה ימנע מאנשים לטייל עם הפרות שלהם לאורך הרחוב הראשי? למעשה, אותה אישה איימה להופיע בתוך זמן קצר בספרייה עם הפרה שלה בעקבותיה. (דיואי. ויקי מיירון בשיתוף עם ברט ויטר. תרגום: אליענה אלמוג. מטר, 2008. 252 עמ`)
