תתפלאי
אין ספק שמרבית האומנים מתחילים בעשיית מוזיקה לשם היצירה עצמה. כך היה עם מרבית הלהקות הגדולות. קחי לדוגמא את הלהקה הישראלית האהובה עליי,משינה.עד 95-שיא היצירה.כל אלבום משלב בתוכו כל כך הרבה,וכל כך ברמה אחת מעל כל שאר להקות התקופה. השירים החדשים של משינה,לאחר האיחוד ב-2003(בעיקר "ואולי עכשיו") מביא עימו טקסט בנאלי במיוחד,סאונד צפוי ומיינסטרימי להחריד,ובכלל-הפקה משעממת מידי,בייחוד כשמדובר במשינה. והדוגמאות הדומות לכך הן רבות..מוניקה סקס,היהודים...הלהקות האלה היו פעם צעקניות הרבה יותר מבחינת חדות וחדווה על הבמה.בעיני,היום זה שונה.יהיו כאלה שיפקפקו עליי,אבל בעיני זו תופעה שהולכת וצוברת תאוצה לצערנו בארץ. יש סוג של חשש שגם אומנים צעירים ילכו באותה דרך.לדוגמא,הדורבנים ובוטן מתוק בקרקס,שנתנו אלבומים ראשוניים מוצלחים למדי,וכבר עכשיו ממהרים לעבוד על אלבום חדש. ויש,גם,דוגמאות הפוכות:נקמת הטרקטור,כנסיית השכל,שלא מתביישים לחכות 5-6 שנים בין אלבום לאלבום,על מנת לשמור על חומר ברמה גבוהה(ולא,אל תגידו שגם מוניקה סקס כאלה כי הם לא היו פעילים בתקופה מסוימת).