דיון מעניין מאוד
ובכן, בכל הנוגע להערצת יופי, עד כמה שזה שיטחי- זה גם נורמלי ואנושי. מחקרים הוכיחו שכבר מגיל ינקות (בערך מגיל 6 חודשים, בו אנו מתחילים לראות באופן ברור וצבעוני) תינוקות נמשכים לפנים יפות (אני נשבעת, זה הוכח מחקרית). זה בטבע שלנו להעריך יופי ולהנות מצפייה בו, ולכן כל מי שאומר שיופי אינו תופס חלק בדרך שבה הוא רואה את העולם- הוא צבוע, בשל העובדה שגם הוא בנאדם, וגם הוא "מתוכנת" להעדיף יופי. נכון, זה נורא, וזה שיטחי- אבל מה לעשות? זוהי דרכו של עולם, כך נוצרנו. בנושא ההשואה בין הערצה להערכה- כיצד מבדילים? מה ההבדל בין
מעריץ ל
מעריך? לטעמי ההבדל הוא במעשים. מעריץ, הוא לרוב גם מעריץ עיוור. הוא בוחר להתעלם מהנקודות הרעות אצל האדם שהוא מעריץ, ולעיתים זה מוביל למעשים שנובעים מהעיוורון הזה, מעשים שאח"כ מתחרטים עליהם. לעומת זאת, הערכה היא כל כך הרבה יותר פשוטה. היא גם לא גובלת אותנו להעריץ אדם מסויים או שניים, אך בשל הערצתנו אליו- לשנוא את אלו שהם הפוכים ממנו. לסיכום (בעיקר בגלל שאני צריכה כבר לחזור להיסטוריה)- אני אישית בעד הערכה, אבל מי אני אומר שאומר לאנשים כיצד להתנהג? אין לי בעיות עם אנשים שמעריצים, נהפוכו- בגיל הזה במיוחד זהו הדבר שמעורר את שמחת החיים, אבל אני חושבת שיש להדגיש- כי יש להזהר ממעשים פנאטיים שמובילים למצבים שלרוב נגמרים בטוב, אבל לעיתים נגמרים גם ברע (להזכירכם- מקרה המוות של מעריצי "רבלדה" לאחרונה, או אפילו השקת הספר בגבעתיים- שימו לב כיצד ההערצה המוגזמת והאלימה, הרסה רק למעריצים עצמם...) ליהי
