איש הכוכבים
New member
ורד - שחררי קצת..
זה שלו, לא שלך. 'מה לעשות, הילד רוצה כדורגל'- תמיד מה שהילד רוצה - הילד מקבל? יש דברים שאמא יכולה לא יכולה לתת: עוד עשרים סנטימטר גובה, ושרירים חזקים. שיט. אז מה, אמא תרוץ בשבילו על המגרש כי הילד רוצה כדורגל? לנסות להשיג לו ולהלחם את המלחמות שלו, לא יקדם אותו אחרי שלב מסויים. ההגיון הגברי הפשוט שונה מהמשפט 'שיחזק את החלשים'. הוא לא. בספורט די בזים לחלשים, מה לעשות. זה מקום לא שוויוני. יותר מזה: ילד שחוזר למאמן שוב ושוב עם אמא כועסת, לא יוצר לעצמו תדמית מוצלחת במיוחד בהמשך מול כל החברים שלו, ובטח מול המאמן. במשך הזמן, גם לעצמו. כדורגל, כמו ספורט בכלל, אינו עולם שוויוני. לא מקדמים כאן את החלשים, אלא את בעלי הכשרון. מצד שני, הם צריכים את הכסף שלכם, אחרת כבר מזמן בטח היו אומרים לך את זה ישירות. את המסקנה את והילד צריכים להסיק. ממילא כשהם יכנסו לעניינים, יכסחו כל אחד מהילדים האלה לא מעט. זה כדורגל. אם הוא מהסוג העדין, עדיף באמת לעזוב עכשיו. כשהייתי קטן, הייתי בקבוצת הכדורגל ילדים של הפועל רמת גן. אמה מה, הייתי קטן מאוד פיזית בגיל ההוא. בגלל כסחו את הצורה שלי שם כל הגדולים האלה, עד שהחלטתי בעצמי להמשיך הלאה לפני שלא ישאר ממני הרבה. אז שיחקתי בשכונה. לא הצטערתי על זה. בגדול, אמא שרצה עם הילד ביד שוב ושוב כי 'הילד רוצה' למקומות שאינו מתאים להם, הוא לא מקום חיובי לתעל אליו את האנרגיה הזו, גם להמשך חייו. הוא עוד יבכה לא מעט בחיים, בלעדייך, והוא יצטרך למצוא דרך לפתור את זה. נתנו לך פה אחלה עצות, האמת, ובעדינות. מצטרף אליהן, וגם אומר לך אישית: שחררי. את האנרגיה היפה הזו של להלחם עבור מישהו אהוב, שמרי למקומות שבאמת יצטרך בעתיד. ויתור על חלום על חוג לכדורגל, כמו הרבה חלומות שאנו לומדים לותר עליהם בהמשך, הוא חלק מההתבגרות שלו. למדי אותו לותר, לקבל את היכולות שלו כפי שהן, ועדיין לא להרגיש מובס. זה אולי השעור הטוב ביותר שהוא יכול לקבל ממך. ובינתיים -
.
זה שלו, לא שלך. 'מה לעשות, הילד רוצה כדורגל'- תמיד מה שהילד רוצה - הילד מקבל? יש דברים שאמא יכולה לא יכולה לתת: עוד עשרים סנטימטר גובה, ושרירים חזקים. שיט. אז מה, אמא תרוץ בשבילו על המגרש כי הילד רוצה כדורגל? לנסות להשיג לו ולהלחם את המלחמות שלו, לא יקדם אותו אחרי שלב מסויים. ההגיון הגברי הפשוט שונה מהמשפט 'שיחזק את החלשים'. הוא לא. בספורט די בזים לחלשים, מה לעשות. זה מקום לא שוויוני. יותר מזה: ילד שחוזר למאמן שוב ושוב עם אמא כועסת, לא יוצר לעצמו תדמית מוצלחת במיוחד בהמשך מול כל החברים שלו, ובטח מול המאמן. במשך הזמן, גם לעצמו. כדורגל, כמו ספורט בכלל, אינו עולם שוויוני. לא מקדמים כאן את החלשים, אלא את בעלי הכשרון. מצד שני, הם צריכים את הכסף שלכם, אחרת כבר מזמן בטח היו אומרים לך את זה ישירות. את המסקנה את והילד צריכים להסיק. ממילא כשהם יכנסו לעניינים, יכסחו כל אחד מהילדים האלה לא מעט. זה כדורגל. אם הוא מהסוג העדין, עדיף באמת לעזוב עכשיו. כשהייתי קטן, הייתי בקבוצת הכדורגל ילדים של הפועל רמת גן. אמה מה, הייתי קטן מאוד פיזית בגיל ההוא. בגלל כסחו את הצורה שלי שם כל הגדולים האלה, עד שהחלטתי בעצמי להמשיך הלאה לפני שלא ישאר ממני הרבה. אז שיחקתי בשכונה. לא הצטערתי על זה. בגדול, אמא שרצה עם הילד ביד שוב ושוב כי 'הילד רוצה' למקומות שאינו מתאים להם, הוא לא מקום חיובי לתעל אליו את האנרגיה הזו, גם להמשך חייו. הוא עוד יבכה לא מעט בחיים, בלעדייך, והוא יצטרך למצוא דרך לפתור את זה. נתנו לך פה אחלה עצות, האמת, ובעדינות. מצטרף אליהן, וגם אומר לך אישית: שחררי. את האנרגיה היפה הזו של להלחם עבור מישהו אהוב, שמרי למקומות שבאמת יצטרך בעתיד. ויתור על חלום על חוג לכדורגל, כמו הרבה חלומות שאנו לומדים לותר עליהם בהמשך, הוא חלק מההתבגרות שלו. למדי אותו לותר, לקבל את היכולות שלו כפי שהן, ועדיין לא להרגיש מובס. זה אולי השעור הטוב ביותר שהוא יכול לקבל ממך. ובינתיים -
