לונה..

New member
../images/Emo79.gif

בא לי להקדיש לכם שיר
Go ahead and cry now Just give in to the madness The only way to feel your joy Is first to feel your sadness Go ahead and sail now Just give in to the ocean The only way to tame your fear Is to feel her rocky motion You're a long way from somewhere you call home There's a place in your heart, you're not alone All of the happiness you seek All of the joy for which you pray Is closer than you think It's just 100 tears away Go ahead and listen Just give in to the voices You think you're backed into a corner But you've got so many choices You can't save all the hungry The lonely or the dying Sometimes we just wanna give up But fools like us keep trying You're a long way from some place you feel safe Peace of mind comes from just one place All of the happiness you seek All of the joy for which you pray Is closer than you think It's just 100 tears away Whatever it is that'll make you feel good You can have if you want, if you knew that you could You can have it all baby You're a long way from somewhere you call home There's a place in your heart you're not alone All of the happiness you seek All of the joy for which you pray Is closer than you think It's just 100 tears away
 

לונה..

New member
אינסומניה...

טקס הסיום האחרון שלי, שהתקיים לפני כמעט ארבע שנים, היווה בשבילי סיום מסוג אחר. לא רק סיום של בית הספר היסודי, זו היתה פחות או יותר תחילתה של התבגרות בשבילי. אחרי שכולם חזרו הביתה מהקומזיץ, השמש עלתה ורוח נעימה נשבה. הבוקר היה אחד הבקרים המדהימים שאי פעם חוויתי. אני זוכרת שבאותו בוקר אמרתי לעצמי "זהו, נגמרו המשחקים. תתחילי להתבגר, תהיי בן אדם." כבר ראיתי בדמיון איך דברים משתנים, הכל היה ורוד יותר. מלא תקווה. יומיים לאחר מכן היא נפטרה. אני זוכרת שירדתי למטה, לכוון את מד"א, להראות להם בדיוק איפה הבית, שיגיעו כמה שיותר מהר. עד שהגיעו בכלל לא עיכלתי מה קורה מסביבי. כשראיתי את הסירנות פתאום הפנמתי. היא עומדת למות. התיישבתי על הגדר. הפרמדיקים עלו למעלה והשאירו את האמבולנס פתוח. הסירנות מהבהבות לי מול העיניים ורק אני מתחננת לאלוהים "בבקשה, אל תעשה שהיא תלך. בבקשה. אני אהיה בן אדם, מבטיחה. זה לא פייר. בבקשה, שלא תמות." בהיתי בכביש ממול, אחד מהם חזר לאמבולנס והוציא אלונקה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי "אה, יופי, אלונקה. היא תלך לבית חולים ותחזור ויהיה בסדר." הסתכלתי עליו במבט שואל. הוא הרכין ראש. זהו. זה נגמר. היא הלכה. היא לא תחזור עוד לעולם. רגע, אין לי אמא? סטטיסטיקה, מה.. אני כמו אלה שאין להם הורים? יתומה? מה יקרה לי? מה זה אומר בעצם? איך חיים בלי אמא? נשארתי על הגדר הארורה הזו עוד כמה דקות. אין לי מושג על מה עוד חשבתי. לבסוף עליתי והבית היה מלא אנשים. מתי הם באו, איך לא ראיתי אותם? ואז באו שוטרים לחקור מה קרה ואחד מהם הביא איתו את הבת שלו. היא היתה מאוד נחמדה והביאה לי מים. הניחה יד על הכתף שלי ולפתע הרגשתי כל כך... שונה. ועכשיו אני מסתכלת אחורה ולחשוב שכבר עברו ארבע שנים והנה אני, עוד פה. בלי אמא. והחיים ממשיכים. היום היה טקס סיום. אתמול הייתה אזכרה. גירשתי את כולם ודיברתי אל המצבה. בקול רם. הרגשתי מגוחכת. אבל לפחות עשיתי את זה. געגוע זו מילה קשה בשבילי. גם כאב. לא בטוחה איך להשתמש בהן כעת. והשיר הזה, שהקדשתי לכם בהודעה שלמעלה.. המנגינה שלו, די מסבירה את מה שמתרחש בתוכי. מן תקווה והשלמה מהולות בסוג של געגוע... חיבוק. פשוט חיבוק. אז לכל אלה שמעוניינים: Vonda Shepard - 100 Tears Away
 

רעוּת

New member
איך חיים בלי אמא?

חתיכת שאלה שאלת פה. אני לא יודעת את התשובה...אבל נראה לי שגם אם את לא יודעת בדיוק "איך", את עושה את זה, ואת עושה את זה מצוין, ותראי אותך ואת מה שיצא ממך- זאת ההוכחה הכי טובה, את מקסימה, מתוקה, ואם אני אמשיך עם המחמאות האלה אני עוד שנייה חוטפת בחילה אבל אני מניחה שהבנת את הכוונה שלי. וכמו שאמרת לי לא מזמן...תסתכלי על זה לא כמו על לחיות בלעדיה, כמו על לחיות עם הזכרון. זה באמת עושה את זה הרבה יותר נסבל לא? עברו 4 שנים, נכון, וזה אולי גורם לך להסתכל אחרוה פתאום ולחשוב...זה רק טבעי לא? אבל תראי, עברו 4 שנים וכמו שאמרת את עוד פה. ואין לך מה להרגיש מגוחכת....אולי היא אפילו שמעה..
 

נ.תהילה

New member
לונה יקרה

אם אני לא טועה, אף פעם לא סיפרת בצורה הזו על איך אמא שלך נפטרה. ממש עשה לי טוב לראות שכתבת את זה כי (אף על פי שאני כבר לצערי בקושי נמצאת פה) תמיד ניסית להיות בתפקיד המנחמת. גם כשכן כתבת על החרא שלך, זה נראה לי תמיד היה מסתיים באיזו נימה של אופטימיות ותקווה. ואכן כמו שכתבת: "אבל לפחות עשיתי את זה". מתגעגעת לתכתובות שהיו לשתינו אז, ומי יודע, אם יהיה לי יותר זמן בקרוב (בשנה הבאה...) אוכל להמשיך להיות שותפה פעילה פה. אני מתגעגעת לפורום.... רק טוב שיהיה לך לונהל'ה ולכולם גם
 
היי לונה..

אני לצערי הרבה איבדתי את עמי לפני 8 שנים.בהיותי בת 10 אני כל כך מזדהה עם מה שאת מרגישה ורושמת. לפעמים יש תק' שאני נופלת מטה מטה.ושואלת את עצמי..למה????למה זה קרה ?זה לא מגיע לי ולא לאף אחד. אני גם לא פעם מופתעת מאיך שהזמן חולף לו..ואני?..אני כאן.ממשיכה בחיים ה"תקינים" לכאורה. אז נכון יש תק' שבירה(כמו אחת שאני נמצאת בה כיום).אך חשוב תמיד להרים את הראש..עד כמה שאפשר,ולדעת שהיא איתנו באיזשהוא מקום. אני מחזקת אותך ומבינה את כאבך. אם תרצי לשוחח אני כאן לשרותך!!!!
 
למעלה