ציףציף1000
New member
../images/Emo79.gif Speak to Me / Breathe ../images/Emo79.gif
בשעה טובה, אנו מתחילים את הדיון באלבום המפורסם ביותר של הפלויד - Dark Side of the Moon. במקביל לשאלות הכלליות בנוגע לאלבום, שאנו מעלים בנפרד, נדון בכל אחד מהקטעים בנפרד. ונתחיל עם שני הקטעים הראשונים, Speak To Me ו-Breathe. אני אחזור על הדברים שכתבתי בסיבוב הקודם של הפרוייקט (ניתן לקרוא את כל הביקורות שנכתבו אז, במאמרי הפורום): הפתיחה של האלבום היא אכן חזקה מאוד. היינו: היא מגובשת, חסרת פשרות. בניגוד לאלבומים הקודמים, שהיו נסיוניים בהרבה, ובהם הלהקה חיפשה את מקומה ואת דרכה - על פי עדויותיהם-שלהם - כאן הם הגיעו לכדי אמירה מוסיקלית ורעיונית שעמה הם היו שלמים. ההשלמה הזו ניכרת באלבום לכל אורכו. לדוגמא: כפי שנאמר, האפקטים בהם עשו שימוש לאורך כל האלבום, מופיעים ב"תמצית" כבר בהתחלה, וחוזרים אחר כך - מה שמעיד על כך שהאלבום הוא יחידה מגובשת אחת, ושאין בה חלק עמו הלהקה לא היתה שלמה (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). כמה מילים על הרקע לשני הקטעים הראשונים: Speak To Me: הצחוק ה"מטורף" בהתחלה הוא של פיטר וואטס, שהיה roadie (פועל במה) ואיש הסאונד של הפלויד משנת 1967 ועד סוף 1973. וואטס היה מיודד עם הלהקה (הוא גם הופיע בעטיפה האחורית של אומהגומה). וואטס היה היפי, ואדם עם בעיות בכלל, כולל בעיות סמים. כמו דמויות-משנה רבות בסיפור של הפלויד, הלהקה דאגה לו גם לאחר שהפסיק לעבוד עבורה. בשנת 1976 הוא נמצא מת ממנת-יתר בדירתו בנוטינג היל - דירה שהפלויד (או גילמור ספציפית?) שכרו/קנו עבורו. השחקנית נעמי ווטס היא ביתו. הקרדיט לקטע Speak to Me ניתן לניק מייסון, אף כי תרומתו היתה מינימלית. ווטרס טען, שנים אחר כך, שזו היתה "מתנת יום הולדת" למייסון. מייסון עצמו הודה שהקרדיט לא ממש הגיע לו. זה נשמע קטנוני ומצחיק, אבל בדיוק על דברים כאלו הם רבו, בסוף שנות השמונים, כשהם גוררים לוויכוח גם קטעים מהעבר הרחוק. שם הקטע - Speak to me - לקוח מביטוי שהיה שגור על אחד ממקורבי הלהקה. יכול להיות שזה היה וואטס עצמו - אני לא זוכרת כרגע מי. Breathe: ווטרס הגה את גרעין השיר הזה עוד כשעבד, בשנת 1970, על פס הקול של The Body עם רון גיסין. המילים הראשונות: Breathe, breathe in the air, מופיעות גם שם, אם כי הרעיון מאחורי המילים שונה: במקור, היתה זו מחאה על הרס הסביבה ע"י התיעוש וכד´. כאן, כפי שכתב יותם, זוהי קריאה להרגע מהמירוץ המטורף של החיים, להתחיל להרגיש, לשים לב למקום בו אנו נמצאים, לאנשים אחרים. ווטרס אמר בראיונות, שנים לאחר מכן, שבתקופה בה כתב את DSOTM הוא החל פתאום להבין כמה החיים קצרים: רגע אחד אתה צעיר שכל החיים לפניו, ופתאום אתה מגלה שאתה בן 28 ואתה כבר לא תלמיד - זה החיים האמיתיים, וזה עכשיו (זה בערך מה שהוא אמר). Breathe הוא אכן ה"מסגרת" של האלבום, ומוסר ההשכל שלו חוזר לאורך כל היצירה, כפי שניתן לראות בחזרה על ביטויים - מילוליים ומוסיקליים – בהמשך.
בשעה טובה, אנו מתחילים את הדיון באלבום המפורסם ביותר של הפלויד - Dark Side of the Moon. במקביל לשאלות הכלליות בנוגע לאלבום, שאנו מעלים בנפרד, נדון בכל אחד מהקטעים בנפרד. ונתחיל עם שני הקטעים הראשונים, Speak To Me ו-Breathe. אני אחזור על הדברים שכתבתי בסיבוב הקודם של הפרוייקט (ניתן לקרוא את כל הביקורות שנכתבו אז, במאמרי הפורום): הפתיחה של האלבום היא אכן חזקה מאוד. היינו: היא מגובשת, חסרת פשרות. בניגוד לאלבומים הקודמים, שהיו נסיוניים בהרבה, ובהם הלהקה חיפשה את מקומה ואת דרכה - על פי עדויותיהם-שלהם - כאן הם הגיעו לכדי אמירה מוסיקלית ורעיונית שעמה הם היו שלמים. ההשלמה הזו ניכרת באלבום לכל אורכו. לדוגמא: כפי שנאמר, האפקטים בהם עשו שימוש לאורך כל האלבום, מופיעים ב"תמצית" כבר בהתחלה, וחוזרים אחר כך - מה שמעיד על כך שהאלבום הוא יחידה מגובשת אחת, ושאין בה חלק עמו הלהקה לא היתה שלמה (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). כמה מילים על הרקע לשני הקטעים הראשונים: Speak To Me: הצחוק ה"מטורף" בהתחלה הוא של פיטר וואטס, שהיה roadie (פועל במה) ואיש הסאונד של הפלויד משנת 1967 ועד סוף 1973. וואטס היה מיודד עם הלהקה (הוא גם הופיע בעטיפה האחורית של אומהגומה). וואטס היה היפי, ואדם עם בעיות בכלל, כולל בעיות סמים. כמו דמויות-משנה רבות בסיפור של הפלויד, הלהקה דאגה לו גם לאחר שהפסיק לעבוד עבורה. בשנת 1976 הוא נמצא מת ממנת-יתר בדירתו בנוטינג היל - דירה שהפלויד (או גילמור ספציפית?) שכרו/קנו עבורו. השחקנית נעמי ווטס היא ביתו. הקרדיט לקטע Speak to Me ניתן לניק מייסון, אף כי תרומתו היתה מינימלית. ווטרס טען, שנים אחר כך, שזו היתה "מתנת יום הולדת" למייסון. מייסון עצמו הודה שהקרדיט לא ממש הגיע לו. זה נשמע קטנוני ומצחיק, אבל בדיוק על דברים כאלו הם רבו, בסוף שנות השמונים, כשהם גוררים לוויכוח גם קטעים מהעבר הרחוק. שם הקטע - Speak to me - לקוח מביטוי שהיה שגור על אחד ממקורבי הלהקה. יכול להיות שזה היה וואטס עצמו - אני לא זוכרת כרגע מי. Breathe: ווטרס הגה את גרעין השיר הזה עוד כשעבד, בשנת 1970, על פס הקול של The Body עם רון גיסין. המילים הראשונות: Breathe, breathe in the air, מופיעות גם שם, אם כי הרעיון מאחורי המילים שונה: במקור, היתה זו מחאה על הרס הסביבה ע"י התיעוש וכד´. כאן, כפי שכתב יותם, זוהי קריאה להרגע מהמירוץ המטורף של החיים, להתחיל להרגיש, לשים לב למקום בו אנו נמצאים, לאנשים אחרים. ווטרס אמר בראיונות, שנים לאחר מכן, שבתקופה בה כתב את DSOTM הוא החל פתאום להבין כמה החיים קצרים: רגע אחד אתה צעיר שכל החיים לפניו, ופתאום אתה מגלה שאתה בן 28 ואתה כבר לא תלמיד - זה החיים האמיתיים, וזה עכשיו (זה בערך מה שהוא אמר). Breathe הוא אכן ה"מסגרת" של האלבום, ומוסר ההשכל שלו חוזר לאורך כל היצירה, כפי שניתן לראות בחזרה על ביטויים - מילוליים ומוסיקליים – בהמשך.
