One Of These Days
(I'm Going To Cut You Into Little Pieces). בהתחלה נדבר על מה שאנחנו יכולים ללמוד ולהבין על המלחין מהשיר הזה: מבחינתי, האלבום הזה היה הפוש הגדול ביותר של ווטרס. שלושה שירים עצומים מתוך האלבום האדיר הזה הוא כתב. האלבום הצליח מאד. ווטרס באלבום הזה ניסה שני תפניות קריטיות בסגנון הכתיבה שלו. האחת הניסיון להוציא שיר רציני לחלוטין, ש'גומר עם המשחקים'. לא פסטורלי, ולא חלומי, ולא פסיכודלי, ולא 'כמו' משו אחר. ווטרס מוציא את הרגשות שלו על קטע אחד, שמסתכם במילים 'יום יבוא ואקרע אותך לחתיכות קטנות'. מאיים, ישיר, זועם, כועס, בוער. בעיקר בוער. הניסיון הזה עולה לו טוב. השניה, והיא אפילו חשובה לא פחות היא ההתנסות ביצירה שהיא כמו שווטרס אמר פעם: "כבר לא סתם יצירה. היא יצירה על אנשים, היא יצירה על אנשים אחרים" (ווטרס מדבר על השינוי בכתיבה שלו מאקוס, דארק סייד והלאה). מכאן ואליך, כל השירים שלו יתאזנו פחות או יותר בין שני הדברים האלה - יצירות שהם על אנשים אחרים (אקוס) ויצירות שמבטאות רגשות, בלי פסטורליות או דימיוניות חלומית (OFTD). לכן הקטע הזה הוא קטע חשוב בכתיבה של ווטרס. כמו כן אפשר להוסיף ולהגיד שכל קריירת הכתיבה של ווטרס עד עכשיו הביאה לו בטחון עצמי מוגבר מאד. כמו כן הרגשות שלא עזבו אותו, (אם כי הוא ניסה לברוח מהם, וגם להתמודד איתם) מכריחים באיזה שהוא מקום את ווטרס ליצור (כמו כל בן אדם), ובעצם להוציא את הרגשות האלה. רק עכשיו, אחרי קריירה שהיא מפוארת ומכובדת בפני עצמה סוף סוף מגיע ווטרס לשלב שהבטחון העצמי, הכעס, המחשבות והרגשות נותנים לו לכתוב יצירה כזאת (רגשות קנים, חדים, בלי פסטורליות או דימיוניות חלומית). יפה מאד לראות את התפתחות האגרסיביות של ווטרס (בעיקר מבחינת נגינה - ראיתם אותו בלייב 8? הוא כמעט קרע את המיתרים של הבאס!) - הן מבחינה רגשית והן מבחינה שכלית והתנהגותית (כמו שאמר וג'טבל - היריקה על המעריץ וכדו'). אבל יותר מעל הכל זה מתבטא יותר ויותר בשירים שלו - בחומה כמעט לכל שיר יש מין התפרצות כזו או אחרת, וגם באלבומי הסולו שלו (ובTFC) יש מוטיבים כאלה בשירים רבים. זה אמנם אלמנט\מוטיב זול יחסית (שפתאום מתפרץ הפזמון, או שפתאום מתפרץ הסולו וכדו'), אבל ווטרס מבצע את זה בד"כ באופן מאד איכותי, מתאים ליצירה ולא זול או 'פלסטי'. עוד דרך שאפשר ללמוד ממנה על השיר היא הדרך שהשיר נוצר, שהיא מכאן ואילך (לפחות ממה שאנחנו יודעים), לאורך כל הקריירה של ווטרס (עד אלבומי הסולו שלו) ווטרס עובר חוויה כל שהיא (רגשית, מוחשית, שכלית וכו') ואז כותב את היצירה. הפעם זה הסיפור המפורסם על ההשמצות של ג'ימי יאנג בתוכניתו על הפינק פלויד. ווטרס המופנם, הדכאוני, המתנשא מרגיש כמו שמרגישים הרבה פעמים אנשים הצדק עמם אבל אין להם איך להראות את זה את הרגשת ה'יום אחד הוא עוד ישלם על זה' - תחושה של חוסר אונים עם אי צדק שמוביל לבעירה של זעם, עם תסכול וכעס. כמו שילד טיפש מרביץ לילד חלש בגלל שהוא יודע שהילד הזה יותר חכם ממנו, ואז הילד החכם ממש מעוצבן בגלל שהוא יודע שהוא יותר חכם, ובכל זאת הטיפש מצליח לפגוע בו. ככה נראה לי ווטרס הרגיש. 'יום אחד אני אקרע אותך לחתיכות' - משפט שמתאר היטב את התחושה. אז ווטרס יושב, משחק שם הבאס, עד שיוצא משהו מאיים מספיק, חד מספיק, זועם מספיק ובוער מספיק בשביל שיבטא את הרגשות שלו ויוציא אותם בצורה הכי מספקת שהוא יכול. דוגמאות נוספות לאיך ששיר נולד אצל ווטרס אפשר למצוא בטיים - שפתאום ווטרס קלט שהוא מבוגר, והייתה לו מין תחושת חוסר אונים מול הזמן ואז הוא התיישב וכתב את טיים, או מאני, שווטרס רצה לכתוב שיר על הארציות והפשטות השטחית של הכסף בחברה, אז הוא התיישב והלחין מין ריפ בלוז ארצי ויבש, שממש מתאים לנושא השיר, או Nobody Home - שנכתב אחרי שלווטרס היה מין שבירה בהקלטות החומה - הלהקה לא הייתה מרוצה משיר מסויים, ואמרה לווטרס לחזור להקליט שיר אחר, אז ווטרס פשוט ישב וכתב את הרגשות שהתפרצו מתוכו, כשהיה לבד באותו ערב במלון, בלי הלהקה, הלי האשה, עם הרבה כסף ומוניטין, אבל בעצם בלי כלום וכו' וכו'. עלתה כאן נקודה יפה שהשיר הזה הוא בעצם סוג של טראנס. אז מבחינה מוזיקלית, הוא טראנס רק עד הקטע שמתפרץ השיר כמייסון צועק את המשפט. אחרי זה כבר רוקנרול מבוסס ריפ בלוז. אבל עד אז באמת זה קטע עם קצת לא בלוזי, אין הרמוניה בין הבאס-טופים, אין גיטרה או זמר מובילים, ואין את רוח הרוקנרול. וזה בדיוק מה שיפה. שהכל מתפרץ (ובעצם חוזר להיות שיא הרוקנרול) אחרי האפקט הארוך עם הגיטרה שמייסון צועק את השורה. וזה בדיוק מה שווטרס בא להעביר. אני אפרט: הקטע (והאלבום) מתחיל ברוח, השקטה החצי פסטרולית של הפלויד. אווירה שלא מתארת את הבא בהמשך, כהרגלם של הפלויד. ואז נכנס הבאס, והרוח מתחזקת לסופה. כאן אתה כבר יכול להעיד על תחילת רחישה של מצב רוח שלילי, מאיים וכעוס. הקלידים המתפרצים מגבירים את האווירה. מתחילים אפקטים של התפרצויות קטנות כאלה, משולבים עם תיפוף עדין על הסנייר שנחסם מיד, ומיד אחריהם התיפוף באס האגרסיבי של מייסון, שמראה על התפרצות של מצב רוח גועש, ממש מעוצבן. ממשיכים עם הקצב הזה, כשלפתע הכל נעצר, הבאס עושה מין אפקט שממש מעביר בתחושה אדירה את אפקט הזעם, ואז התפרצויות דיסטורשן ממש חלש ברקע שמגבירות את האווירה. ואז שוב התיפוף האגרסיבי הזה, ואז המשפט, שעוות בכוונה כך שיהיה הגזמה של הנימה המסוננת-שאגתית-מעוצבנת שמדברים כשעצבניים. ואז הכל נכנס לקצב יותר רוקיסטי, יותר פשוט, והכל מתפרץ. הגיטרה מושכת את עצמה, כמו קולות של חיה מאיימת לפני הקרב. ואז התפקיד של כל הכלים עולה רמה (גם מבחינה מוזיקלית, גם מבחינת ההרגשה שמשדר סך הסאונד של הקטע), והגיטרה לוקחת ליד של הקטע, עד שהוא נגמר בפתאומיות. לא שוכח, לא סולח, לא נרגע, לא מפסיק. פשוט נגמר. פתיחה אדירה לאלבום אדיר.
ובקשר למה שאמרו פה בקשר לטראנס- אני מסכים. הדבר הזה הוא מעין אביטיפוס לטראנסים המזעזעים בימינו.