יוני יוני היחיד
New member
../images/Emo79.gif ../images/Emo79.gif ../images/Emo79.gif ../images/Emo79.gif
קצת שירים שכתבתי הקשטרים לחבירות בכללי. "הישרדות" מתכסה בשמיכה שמסתירה את המציאות ואת הפחד, אין לי רגע נחת. עוצם עיניים וסוגר את החלון שמשקיף אל כל הרעש, אני רועד כמו הר געש. והחלומות רצים, הדמיונות בוערים, ורק תקוות קלושים לימים טובים. החברים מקיפים אותי בידיים שריריים, שבסוף אותי סוגרים, ולאט מוחצים, בסוף אין לי שום חיים. סוחב את הימים והזכרונות, פותח וסוגר עוד דלתות, ועושה שטויות בלי לחשוב מראש. מחפש אשמים לצרותיי, מחפש את החיים בין עצמותיי, ולא מוצא מקום לדרוך עם שני רגליי. ולא נרגעתי מלחפש את הייעוד אליו אני חפץ, אלחם עד שאתפוצץ, וכל חומה אני אנפץ. לא אוותר על עקרונותיי, כי זה הדם שבתוך ורידיי, ולעולם לא אוותר על חבריי. נענש על שטויותיי, כאילו כבר לא סבלתי די, ושואל את אלוהים "מה אתה רוצה עוד מחיי?" , ולעולם לא מקבל תשובות, רק נוספות השאלות, והאמונה ברצפה מתערבבת בין החולות. בינתיים אני נע בין עולמות, ונגמרים החלומות, ואני בוכה, בוכה ללא קולות. אוחז בכל העמודים שבדרך, לאסוף לי עוד קצת מרץ, כי אין לי דרך אחרת, לחפש את האמת שמסתתרת. לקבור את עברי באדמה, להיות מכור אל הדממה, ולהתחיל הכל מהתחלה, החל מהשממה. ואוסף עוד קצת כוחות מהקרובים לי, כי אתם החברים כה חשובים לי, ומכניסים לי את הטעם לחיים. את העצב אני אבריח, וכל חידה אני אפצח, מבטיח לכם, את המשחק הזה עוד אנצח. השיר הבא נראה כמו שיר אהבה, אך זה שיר שכתבתי על חבר מאוד טוב שלי שסיפור נורא ארוך וגדול וטרגי מעט מסתתר מאחוריו. "ידיים מחבקות." ידיים מושטות אליי וקוראות לי לבוא, אני מסתכל נבוך ונסוג לאחור. הידיים תופסות אותי ומושכות אותי קדימה, מחבקות ומחממות אותי, זה כמו חיבוק של אמא. ואני דומע, מיואשת נישמתי, רוצה לצרוח, אך דממה בולמת את גרוני. ולא נותר לי אלא רק דבר אחד לחבק אותך ולבכות עד שתצא נישמתי. וההרגשה ריקנית, בלי תוכן ובלי תכלית, הכל אותו דבר אין שינוי, אין עתיד. ורק אני עומד במרכז המעגל חשוף לכל הרוע, ואין לי הגנה. והידיים נעלמו, אני מרגיש בודד, כמו קפיץ שהשתחרר בי ואני אובד. אין אהבה, יש אכזבה, והמבט שבעיניך גורם לי מועקה. ואני נופל שבוי לרגליך אין בי כוחות לקום אל מול פניך עכשיו כולי תלוי בזרועותיך את חיי אתן למען חייך. השיר הזה כנ"ל כמו ההוא שמעליו... "כאן איתך בזמנים הקשים" תסתכל עליי, אל תוך עיניי, עמוק עמוק אל אישוניי, אל תפחד, רק תביט, תתרכז שנייה..ואז תפנים. אני כאן איתך בזמנים הקשים, אז אל תברח ותחמיץ פנים. אני יודע, אני שומע, אני נוגע, אך לא בורח. זה כואב, אני יודע, ובגללך אני דומע. אבל אפשר תמיד לשמוע, שיש כוח כדי לנוע. ואת הסבל לא לבלוע, ולחייך כמו רגוע, כשבתוכך מערב פרוע, של רגשות ולב פצוע. והפרחים מלבלבים..מסביבך כולם גודלים, את הקושי אתה מעלים...אבל מישום מה לא מחלים. והבקרים כבר מוארים, באור השמש ניצבעים, ואצלך הכל שונה מיליון צבעים לא מובנים... צובעים לך את החיים, ואתה מוסווה ולא רואה.. שאני רק מכוון לאותה הדרך בה נסעתי.. אותה הדרך שממנה באתי..בהתחלה אני סבלתי.. עם הזמן גם היתגברתי... אז תסתכל עליי, אל תוך עיניי, עמוק עמוק אל אישוניי, אל תפחד, רק תביט, תתרכז שנייה..ואז תפנים. שאני כאן איתך בזמנים הקשים, אז אל תברח ותחמיץ פנים. אני יודע, אני שומע, אני נוגע, אך לא בורח. די לבינתיים
קצת שירים שכתבתי הקשטרים לחבירות בכללי. "הישרדות" מתכסה בשמיכה שמסתירה את המציאות ואת הפחד, אין לי רגע נחת. עוצם עיניים וסוגר את החלון שמשקיף אל כל הרעש, אני רועד כמו הר געש. והחלומות רצים, הדמיונות בוערים, ורק תקוות קלושים לימים טובים. החברים מקיפים אותי בידיים שריריים, שבסוף אותי סוגרים, ולאט מוחצים, בסוף אין לי שום חיים. סוחב את הימים והזכרונות, פותח וסוגר עוד דלתות, ועושה שטויות בלי לחשוב מראש. מחפש אשמים לצרותיי, מחפש את החיים בין עצמותיי, ולא מוצא מקום לדרוך עם שני רגליי. ולא נרגעתי מלחפש את הייעוד אליו אני חפץ, אלחם עד שאתפוצץ, וכל חומה אני אנפץ. לא אוותר על עקרונותיי, כי זה הדם שבתוך ורידיי, ולעולם לא אוותר על חבריי. נענש על שטויותיי, כאילו כבר לא סבלתי די, ושואל את אלוהים "מה אתה רוצה עוד מחיי?" , ולעולם לא מקבל תשובות, רק נוספות השאלות, והאמונה ברצפה מתערבבת בין החולות. בינתיים אני נע בין עולמות, ונגמרים החלומות, ואני בוכה, בוכה ללא קולות. אוחז בכל העמודים שבדרך, לאסוף לי עוד קצת מרץ, כי אין לי דרך אחרת, לחפש את האמת שמסתתרת. לקבור את עברי באדמה, להיות מכור אל הדממה, ולהתחיל הכל מהתחלה, החל מהשממה. ואוסף עוד קצת כוחות מהקרובים לי, כי אתם החברים כה חשובים לי, ומכניסים לי את הטעם לחיים. את העצב אני אבריח, וכל חידה אני אפצח, מבטיח לכם, את המשחק הזה עוד אנצח. השיר הבא נראה כמו שיר אהבה, אך זה שיר שכתבתי על חבר מאוד טוב שלי שסיפור נורא ארוך וגדול וטרגי מעט מסתתר מאחוריו. "ידיים מחבקות." ידיים מושטות אליי וקוראות לי לבוא, אני מסתכל נבוך ונסוג לאחור. הידיים תופסות אותי ומושכות אותי קדימה, מחבקות ומחממות אותי, זה כמו חיבוק של אמא. ואני דומע, מיואשת נישמתי, רוצה לצרוח, אך דממה בולמת את גרוני. ולא נותר לי אלא רק דבר אחד לחבק אותך ולבכות עד שתצא נישמתי. וההרגשה ריקנית, בלי תוכן ובלי תכלית, הכל אותו דבר אין שינוי, אין עתיד. ורק אני עומד במרכז המעגל חשוף לכל הרוע, ואין לי הגנה. והידיים נעלמו, אני מרגיש בודד, כמו קפיץ שהשתחרר בי ואני אובד. אין אהבה, יש אכזבה, והמבט שבעיניך גורם לי מועקה. ואני נופל שבוי לרגליך אין בי כוחות לקום אל מול פניך עכשיו כולי תלוי בזרועותיך את חיי אתן למען חייך. השיר הזה כנ"ל כמו ההוא שמעליו... "כאן איתך בזמנים הקשים" תסתכל עליי, אל תוך עיניי, עמוק עמוק אל אישוניי, אל תפחד, רק תביט, תתרכז שנייה..ואז תפנים. אני כאן איתך בזמנים הקשים, אז אל תברח ותחמיץ פנים. אני יודע, אני שומע, אני נוגע, אך לא בורח. זה כואב, אני יודע, ובגללך אני דומע. אבל אפשר תמיד לשמוע, שיש כוח כדי לנוע. ואת הסבל לא לבלוע, ולחייך כמו רגוע, כשבתוכך מערב פרוע, של רגשות ולב פצוע. והפרחים מלבלבים..מסביבך כולם גודלים, את הקושי אתה מעלים...אבל מישום מה לא מחלים. והבקרים כבר מוארים, באור השמש ניצבעים, ואצלך הכל שונה מיליון צבעים לא מובנים... צובעים לך את החיים, ואתה מוסווה ולא רואה.. שאני רק מכוון לאותה הדרך בה נסעתי.. אותה הדרך שממנה באתי..בהתחלה אני סבלתי.. עם הזמן גם היתגברתי... אז תסתכל עליי, אל תוך עיניי, עמוק עמוק אל אישוניי, אל תפחד, רק תביט, תתרכז שנייה..ואז תפנים. שאני כאן איתך בזמנים הקשים, אז אל תברח ותחמיץ פנים. אני יודע, אני שומע, אני נוגע, אך לא בורח. די לבינתיים
