cover up

melancholy man

New member
../images/Emo77.gifcover up../images/Emo77.gif

כן כן, הנה שבה מהאפילה הפינה שהחל הרבעל ואני ממשיך.. הפעם, שני שירים, ושני להקות. נתחיל עם קאבר לשיר בלוז, שהוא כל כך עתיק, שאף אחד לא העלה את המקור שלו ל youtube, אולי בגלל שמחברו, רוברט ג'ונסון הלך לעולמו לפני שהמציאו את מצלמות הווידאו (ורק קצת אחרי שהמציאו את המצלמה...) השיר הוא Love in Vain מה שכמובן אומר שהביצוע הראשון יהיה של הסטונס, שלקחו את הזמן שלהם, נתנו כבוד למילים והוסיפו תחושת קאנטרי עצלה לבלוז המופלא הזה, כשכרגיל יכולת הביצוע המדימה של ג'אגר שבאה ליידי ביטוי הכי טוב בעייני בשירים היותר שקטים של הסטונס) לוקחת שיר מצויין והופכת אותו למשהו אחר, משהו שמוציא את השירים של הסטונס מחוץ לסקלת הדברים שאפשר למדוד אותם. הביצוע המקורי של הסטונס, הוא כמובן מהאלבום Let It Bleed הביצוע השני ויש הרבה ממה לבחור, יהיה של ה faces עם רוד סטוארט בקידמת הבמה, הפאסיס לא הקליטו את השיר מעולם עד כמה שאני יודע, אבל הוא מופיע לפחות בשני אלבומי הופעה שלהם (בין השאר בבוקסה המצויינת Five Guys Walk into a Bar...) סטוארט מראה כמה טוב הוא יודע לבצע בלוז כוחני וכמה חזק ואפקטיבי יכול להיות הקול החרוך שלו כשמאחוריו להקת רוק עוצמתית וגיטרות שמנסרות את האוויר, אבל לטעמי הביצוע הזה מעט מוגזם, בטח בהשוואה לזה של מיק ועדיין, מדובר על ביצוע טוב במיוחד. בשיר השני, מפגיש שוב את שתי הלהקות הגדולות האלה, הפעם בשיר מקורי של הסטונס ואפילו אחד הטובים שלהם: Street Fighting Man, מתוך: Beggars Banquet מ68, השיר שמעביר הייטב את הרעיון המרכזי והבסיסי של הסטונס: לתת בראש, לכולם תמיד ובלי חשבונות אבל אל תתנו להתפרעות של הסטונס להטעות אותכם, הרחובות של אמריקה ואירופה בערו מאלימות וההופעות של הסטונס עצמם הפכו למופעי הרס ע"י הקהל הפרוע שלהם וג'אגר מתייחס לזה בדיוק. הקאבר הוא שוב של סטוארט הפעם בקרירת הסולו, לצערי לא מצאתי קליפ, למרות שאני יודע שקיימת הקלטה של סטוארט מבצע את השיר הזה עם ה facesמאותה הופעה שהקטע הקודם מופיע בו, אז אם אין לכם את האלבום הנפלא שלו: An Old Raincoat Won't Ever Let You Down, מ 69 תאלצו להאמין לי..., הביצוע של סטוארט במקרה הזה כוחני הרבה פחות כוחני וסוער משל הסטונס, כאילו הוציאו מתוך השיר את שמחת האלימות של הלחן והתרכזו במילים אבל הוא מצליח לשמור על הריף הבסיסי (הדבר הכי חשוב בכל שיר של הסטונס) שגורם לביצוע בכל זאת לעבוד מצויין. ובשביל לא להשאיר אותכם בלי קאבר בכלל, הנה ביצוע של רוג'ר דאלטרי דווקא לקלאסיקה הזאת. http://youtube.com/watch?v=0vJRUhXaavs אז מה אתם אומרים על השירים? אילו ביצועים מועדפים עליכם? מה יש לכם להגיד על ההרכבים?
 

AeroTom

New member
Love in Vain הנפלא

בשנים הלא רבות שלו רוברט ג'ונסון הצליח לא רק להקליט מבחר נאה של בלוז טהור בשנות ה-30, אלא יותר מזה הוא גרם להמוני קאברים מוצלחים על השירים האלה. בנוכחי, הכרתי קודם את הגרסה של הסטונס, לפני שהלכתי אחורה להכרה של המקור. אני אוהב מאוד את 2 הגרסאות. את המקור של הבלוז נטו האמיתי, ואת התחושת קאנטרי שציינת והחגיגה יותר של הסטונס בשיר הזה. לכן בפעם הראשונה בפינה אני הולך על תיקו אישי ב-2 הגרסאות
מאוד אוהב את שתיהן. ואציין גם לטובה את גרסת Love In Vain של אריק קלפטון מאלבום הבלוז שלו שהוא כולו מחווה לרוברט ג'ונסון - Me & Mr. Johnson מ-2004. יש שם יופי של גרסאות לשירי ג'ונסון והמדובר הוא אחד מהם. אחלה של אלבום קאברים גם, בלי קשר. עם Street Fighting Man אני אשאר עם המקור הפעם, שזה הסטונס. שיר שזכיתי גם לחוות בלייב, אבל לא על-ידי הסטונס
אך גרסה לא פחות מרתקת וחזקה (של הקרואוז בהדרן של הערב השני בלונדון) שאם הייתה אפשרות הייתי שם פה קישור לביצוע של זה מתוך ה-Instant Live של ההופעה... זה אחד מהשירים עם היותר חוזק ורוקנ'רול של הסטונס, מלא כולו באווירה סוחפת. והוא עוד רק חלק קטן מתוך האלבום הענק ששמו Beggras Banquet. שיר של הסטונס שקשה שיהיו לו מתחרים למקור לדעתי, למרות שצריך לציין את הכבוד ל-Faces.
 

Celluloid Hero

New member
לא יודע למה

אבל כמעט תמיד שאני שומע את רוד סטיוארט אני מגיע למצב שאני ממש על סף בחילה. כנראה שזה בגלל האסוציאציה לשירים הדוחים שלו משנות השמונים. אני חושב שאלבום היחידי שבו הנוחכות שלו פחות הפריעה לי הוא truth עם ג'ף בק, שם אני אפילו נוטה לאהוב את השירה שלו בביצוע הענק ל shapes of things. מצחיק שדווקא הזמר שהוא החליף בפייסס (אז עוד קראו לה סמול פייסס), סטיב מריוט ,הוא כנראה הסולן האהוב עליי וללא ספק כשהפייסס מצאו את רוד הם חיפשו מישהו שישמע כמו מריוט, אבל עליי זה פשוט לא עובד.
 

melancholy man

New member
רוד סטוארד מעלה גם אצלי רפלקס הקאה

אבל בשיא הרצינות, האלבומים שלו עם הפאסיס ואלי יותר מזה, ארבעת אלבומי הסולו הראשונים שלו, הם פצצות אמיתיות, לקח המון שנים לקבל את זה, אבל זה נכון. כדאי לנסות.
 

Celluloid Hero

New member
אני רק אצטייד בפראמין לפני זה../images/Emo13.gif

כי אני באמת לא פוסל אותו על הסף. יש לו גם איזה שיר או שניים שאני מחבב מתקופת הסולו (sailing למשל), אבל נראה לי שהפייסס יהיו הימור יותר מוצלח עבורי.
 

פישקין

New member
love in vain

בביצוע של הסטונס הוא הגרסה האולטימטיבית מבחינתי,כך שכל ביצוע נוסף מיותר בעיני. כשחושבים על זה יש משהו מטופש בבחורים אנגלים מהמעמד הבינוני שמעמידים פנים שהם שחורים עניים מגדות המיסיסיפי אבל הסטונס עשו את זה אם כל הלב ובכוונה שלמה. Street Fighting Man הוא מסוג השירים שאם כל הציניות שפתחתי אם השנים גורם לרגע לנפנף את אגרופי באוויר ולקרוא תיגר על הקופורמינזם שסביבי ולרצות לשנות את כל מהלך חיי הנוכחי (למזלי אני מתעשת לפני שאני גורם נזק גדול מדי). זה אחד מהשירים המעטים שמגדירים בשבילי מה זה רוק'נרול אמיתי,כזה אם רוח הנעורים ומרדנות (במי?) אמיתים. לזכותו של דאלטרי חייבים לומר שהוא זמר ענק ושר את השיר כמו שצריך אבל התזמורת מאחורי פשוט מיותרת. שיר כזה לא צריך הפקה גדולה כל כך. מרוד סטיוארט אני מתעלם בכוונה כי אין משהו טוב להגיד עליו
 

פישקין

New member
thats what im talkin about

אפילו יוני רכטר אמר פעם שהשיר הזה הוא הבסיס לטעמו המוזיקלי. יש בשיר הזה אמירה מאוד בסיסית:אני לא כמו כולם,אני לא אכנע לתכתיבים שלכם,אני אדון לגורלי וכו'. רוב בני האדם מתפכחים מהאשליות האלה במוקדם או במאוחר,אולי חוץ מריי דיוויס. אהבתי מאוד את הקאבר.
 

LadyG

New member
יש בעיה

צרי להביא במקרה הזה את הביצוע המקורי של הקינקס וגם אז אני קרועה לחלוטין.
 

Celluloid Hero

New member
בחרת שיר מעולה

לגבי הקאבר: לדעתי לא מוסיף כלום לביצוע המקורי. להפך, בגלל שהסולן שר בסגנון מיק ג'אגרי שכזה, זה רק גורע מהשיר לדעתי. ולא שאני חושב שדייב דיוויס היה סולן כזה מדהים (מי ששמע את naggin' woman בביצועו מבין מה אני אומר), אבל הוא בהחלט היה הבחירה הנבונה לשירים היותר אנרגטים של הקינקס ואין ספק שהיה לו גוון קול ייחודי כשמשווים אותו לאין ספור שיבוטי המיק ג'אגר באשר הם. והנה דוגמה לשיר שבהחלט הרוויח בזכות סולןאחר.
 

melancholy man

New member
לא ממש הבנתי למה התכוונת בסוף

אולי בגלל שאני מעדיף את הגירסא של היארדבירדס..
 

Celluloid Hero

New member
כשאני חושב על זה

לגירסה של היארדבירדס באמת יש את החן שלה. במיוחד אני אוהב את המיזמור המורמוני הזה שקית' רלף נותן לקראת הסוף- בהחלט משהו שרוברט פלאנט לא היה מסוגל לעשות עם הקול הגבוה (מדי) שלו. אבל בסיכומו של דבר, נראה לי פלאנט היה זמר מתאים יותר להעביר את ההרגשה שאמורה לעבור בשיר הזה, איכשהו אני מרגיש הרבה יותר מסוחרר ומבולבל אחרי שאני שומע את הביצוע שלו. הוא משקיע קצת הרבה יותר נשמה בזכות היכולות הווקליות העדיפות שלו, ונראה לי שככה ג'ימי פייג' התכוון שהשיר יישמע מלכתחילה. אגב, כבר הספקתי לשמוע את אחת התוכניות של דילן (על מזג אוויר), ולמרות שלפעמים אני מתקשה להבין את המילמולים המהירים של דילן, השירים שהוא בוחר באמת מופלאים. אז שוב פעם תודה על שהתאמצת למצוא את האתר הזה.
 

melancholy man

New member
הגירסא של היארדבירדס, גם יותר דומה למקור

של ג'ק הלמאס, זפלין הלכו עם יותר רחוק ויותר לכיוון הבלוזי שבא להם הרבה יותר טבעי, אצל היארדבירדס, זה יותר איטי ויצר איזושהי תחושת טישטוש שאני מאוד אוהב, אבל שלושת הגירסאות נפלאות, כנראה שככה זה כשאנשים מוכשרים מבצעים שירים טובים. וכמובן, שוב בבקשה
 

Celluloid Hero

New member
ככה עושים קאבר טוב

ואני חושב שזה מה שניסיתי להגיד בהתחלה. אני פשוט לא מצליח להנות מקאבר שלא מחדש לי כלום על הביצוע המקורי שלו. אין ספק ש dazed and confused הוא דוגמה לשיר שההתפתחות שלו מביצוע לביצוע מצדיקה את הקיום של כל אחת מהגירסאות. וזו בדיוק הייתה הבעיה שלי אם הקאבר של im not like everybody else שבאמת לא חידש לי כלום (אולי חוץ מי קטע בס טיפה יותר מעניין בפזמון שנשמע כאילו לקוח מאיזה להיט דיסקו והשילוב די מגניב לדעתי).
 
למעלה