../images/Emo73.gif Pump ../images/Emo73.gif
אמנם יש שם "פינה" שמדברת על הנושאים היותר רציניים כמו שכבר הזכרתי, אבל עם זאת, הרבה פעמים כל כך טוב לסגור את עצמך באוזניות כשמתנגן אצלך Love in an Elevator ע"מ פשוט לשכוח מהלחץ היומיומי והבעיות שמטרידות אותנו. יש כאלה שיגידו שעם כל אלבום של להקה אהובה אפשר לעשות את זה, אבל מבחינתי, אי אפשר כל כך עם האלבומים של שנות ה-70, כי שם פשוט אי אפשר שלא להתחיל לחשוב על המשמעות ההיסטורית של השירים, מבחינת הלהקה, הדרך שלה אל ההצלחה וכו'. I got a brand new record that I gotta play
.
- תארו לכם סצינה של סטיבן טיילר עולה במעלית עם חבורת בחורות כשאחת מהן מחליטה שחלוק רחצה לא לטעמה ודלתות המעלית נפתחות? מי היה מאמין שמשם תצא אחת מנקודות השיא באלבום. בהחלט, Love in an Elevator הוא אחד השירים היותר חזקים ב-Pump בפרט ואחד המושמעים אצלי בכלל. כבר הזכרנו את המילה אנרגיה? כבר אמרנו אין התחשבות באף אחד? כבר אמרנו ה-ר-ב-ה קונוטציות מיניות? כי בשיר הזה כל זה מתפרץ כמו הר געש. שיר שמתחיל בעוצמה חזקה ולקראת סופו נכנס לסולו ענק. כשחושבים על סולו גדול של ג'ו ישר Amazingעולה לראש. לדעתי, עבודת הגיטרות בשיר טובה לפחות כמו ב-Amazing. הם נותנים לנו פה בהחלט מנה טובה של הנגינה המחשמלת. רבים וטובים לפניי [או קאלודנר ליתר דיוק] אמרו: "This is great. This is Tyler at his best" ומי אנחנו שנתווכח
Tyler's lyrics have taken on a new dimension as he's discovered more stuff to think about with a complete brain at his disposal.
אי שם, בשנת 1988 הרחוקה [או לא כל כך] כש – Permanent Vacation מפלס את דרכו הישר אל המקום ה-11 במצעדים, הקליפ של Rag Doll הופך ללהיט ענק ב – Mtv ואירוסמית' סוף סוף מתחילה לקבל בחזרה את הסטטוס שלמענו עמלה כל כך ואותו איבדה עקב בעיות סמים, אלכוהול, נשים והפרישה של ג'ו פרי, חברי הלהקה הרגישו שמשהו גדול מאוד מתקרב.. עם תחילת העבודה על אלבומם החדש, ישבו להם סטיבן טיילר ושאר חברי הלהקה וחשבו מה הקהל ירצה, מה הילדים של היום ירצו לקבל ולבסוף הגיעו למסקנה הכי טובה, שכל שצריך על מנת לעשות את האלבום שבדרך לכל כך גדול זה רק let out the kid. הדבר שלדעתי בלעדיו אירוסמית' לא היו כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. כל האנרגיה שסטיבן ושאר חברי הלהקה מזרימים בהופעות, האדרנלין הזה, כל זאת תודות לעובדה שלא משנה באיזה עשור לחייהם הם נמצאים, הם יכולים להשתחרר בצורה כזו שידברו לכל קהל יעד. זו גם הסיבה לדעתי שרואים כיום בהופעות של אירוסמית' אנשים בכל הגילאים החל מנערים ונערות עד משפחות שלמות בשנות ה-40 וה-50 לחייהם. אותם אילו שידעו ואהבו אותם בשנות ה-70, ה-80 ואילו שממשיכים להיות נאמנים ללהקה עד היום. הלהקה עברה הרבה שינויים במשך השנים, והאלבום שאני כותבת עליו את הביקורת הוא אחת ההוכחות לדבר. ואפילו שרבים יגידו כי זו הדרך הקלה ביותר לאבד את הקהל, ע"י שתפסיק לספק להם את מה שהם מצפים ממך, אחרים ואני ביניהם, יגידו שזו הדרך הישירה לזכות בקהל רחב עוד יותר ולסחרר את ראשיהם של מיליוני אנשים ע"י כך שהמעריצים לא יודעים למה לצפות מאירו עם כל אלבום. ההפתעה שבהקשבה לכל אלבום חדש, כשבכל אלבום הסגנון שונה מקודמו, רק גורמת לך להבין עד כמה אתה אוהב את הלהקה, עד כמה אתה מחובר למוזיקה, שלא משנה עד כמה הסגנון משתנה, מה שעושה את זה כל כך טוב אלה הם חברי הלהקה ולא ההסגנון שאתה אוהב. אחד הדברים שעושה את האלבום לכזה טוב זה השילוב המוזר והלא צפוי אולי של הילדותיות יחד עם המון קונוטציות מיניות וממקום לא צפוי במיוחד באה ההתרסה או המחאה כנגד הנושאים הכואבים שאנחנו מרבים לשמוע עליהם מדי יום בטלוויזיה, רדיו, לקרוא בעיתונים – התעללות. עוד נקודה שהיא חשובה מבחינתי לאלבום. לאירוסמית', כמו אצל הרבה אמנים ולהקות מוערכים מבחינתי, תמיד ימצאו שירים שירימו את מצב הרוח, יעודדו ופשוט יהיה כיף לשמוע אותם ע"מ אולי לברוח מהצרות של יום יום, או סתם להתנתק מהמציאות. Pump, הוא אלבום שלם שיכול לשרת את המטרה. הוא כמו משחק שעשוע אחד גדול. הייתם מאמינים שהוא בא מבית היוצר של גברים כמעט בשנות ה-40 לחייהם? מי אמר let out the kid ולא קיבל
Always gettin' stronger, never gettin' weaker…
Young Lust – ראשית כל, אני חושבת שזו פתיחה נהדרת לאלבום. התופים עם הריף הקצר, הצעקה של סטיבן שבאה בעקבות והכניסה המיידית לשיר מקפיץ ואנרגתי. כל זה מרמז על האלבום שלפנינו. על כל ה"השתוללות" של החבר'ה עם המוזיקה. ההתנסות במשהו חדש ולטעמי קצת יותר "חריף" ממה שהיה לפניו. המוזיקה ובעיקר הליריקה העסיסית וה"לא מצונזרת". זה נראה כאילו לאחר שהלהקה הייתה במן מחסום [מחסום סמים, אלכוהול, נשים, חלב נשפך, תקראו לזה איך שאתם רוצים] הם מתחילים להשתחרר כל פעם יותר ומביאים זאת בשירים שלהם. מנסים כביכול לצעוק בקולי קולות שהם back in the saddle והם נהנים יותר מתמיד. והדבר האחרון שהם צריכים זה להיות מקובלים על דעת מבקרי המוזיקה שכן בליריקה באלבום אפשר לראות את זה מצוין
I'm a red hot pistol, and I'm ready to fight…
Fucked up, Insecure, Neurotic, Emotional – או במילים אחרות – F.I.N.E... רק נגמר לו השיר הראשון והמאזין סופג את האנרגיה הזו בציפייה הפעם למשהו אולי יותר שקט ופתאום הלהקה מכה בשיר חזק לפחות כמו קודמו. מי אמר המשך מ-ע-ו-ל-ה לשיר הפתיחה ולא קיבל?! כששומעים את F.I.N.E. מתחילים ממש לקלוט שלנוח מכל האדרנלין שחברי הלהקה מזרימים לא יצא לנו עוד הרבה זמן. נכנסים לזה עוד יותר חזק וממשיכים את המסע עם Pump בפול ווליום והרבה אנרגיה וכיף.I really need a girl like an open book, to read between the lines
Good Morning Mt. Tyler, going down?
You best believe I had it all and then I blew it
Got to get that monkey off your back - אוקי, כשהתחלתי לכתוב לא בדיוק ידעתי מה אפשר להגיד ואיך אפשר להגדיר את השיר ע"מ לתארו בצורה הטובה ביותר. הלכתי ליועצי הנאמנים ביותר – אירוסמית' או יותר נכון, הקשבתי לשיר. ראשית, בתור אלבום שמתייחס להמון נושאים שונים כמו שכבר ציינתי מן הראוי שיהיה שיר שיתייחס לתקופות היותר אפלות והתנסויות שונות של הלהקה והנה אחד כזה. השיר אמנם ממשיך את כל המרץ אבל הפעם אני אתייחס גם למשהו שנראה בדרך כלל מאוד שולי – וזה המיקום שלו באלבום. אישית, אני חושבת שאם הוא לא היה בא אחרי Love in an Elevator הוא היה נשמע פחות טוב מאשר עכשיו. אז נכון שמצד אחד זה נראה כאילו מה זה משנה מתי אני אשמע את זה, לפני או אחרי אבל מצד שני, אם לחשוב על זה, ולחשוב על איך שסיומו של LIAE מתמזג עם תחילתו MOMB אפשר לראות שזה בדיוק המקום בשביל השיר הזה. ה-WOW המתגבר בתחילת Monkey on my Back נכנס פשוט מעולה אחרי הקולות ההולכים ודועכים בסוף Love in an Elevator.
נהנתי לקרוא
