../images/Emo73.gif ../images/Emo129.gif ../images/Emo73.gif ../images/Emo18.gif
בזמן האחרון כשאני נוהגת בכביש אני מוצאת את עצמי חרדה, ממש פוחדת. אני מניחה שהחרדה הזו היא תוצאה של שתי תאונות קשות שבהן השתנו לגמרי החיים של שתי חברות טובות שלי, אצל אחת נפגעה קשה הבת, (פגיעה שתוצאותיה בלתי הפיכות, רובן לפחות) החברה השנייה מצאה את עצמה בצד ה"פוגע" כשהייתה מעורבת בתאונה עם רוכב אופנוע שנפגע אנושות, רוכב שפתאום צץ לה משום מקום והיום שרוי בסכנת חיים ורובץ על נשמתה המיוסרת <גם אם זה על לא עוול בכפה> אני עצמי נוהגת בזהירות, משתדלת לפחות (וכזה הוא הרקורד התעבורתי שלי עד היום טפו טפו נקי למשעי) אבל פתאום אני מבחינה יותר בכל השטויות שאחרים עושים, ונחרדת מחוסר הזהירות של אחדים, מתרגזת כשחוסמים לי את שדה הראייה ביציאה מהרחוב שלי והנהיגה שלפני כן הייתה עבורי סוג של עונג ולפעמים תראפייה הפכה למשהו שנעשה בדריכות מתוחה ועוקץ העונג ניטל . בעיצומו של פקק היום, קפץ לי איזה אופנוע לפרונט, נבהלתי וקיללתי בתוכי, מצאתי עצמי מסננת, "לא בא לי לנהוג יותר!" אני לא אוכל לשאת על מצפוני מה שחברתי נושאת.. ואז שאלתי את עצמי, והגעה ממקום למקום איך תתבצע? "אחרים ינהגו"..? ואז פתאום קפץ לי לראש משפט.."נהיגה היא לקיחת אחריות" אבל כמה עצומה רמת התסכול כשאתה נוהג באופן אחראי ובכל זאת הנך נתון בידיהם של נהגים אחרים שנוהגים ברישול, כשאדם נכנס לרכב ועולה על כביש הוא בעצם לוקח מידה של אחריות גם על חיי שלי בלי להכיר אותי, בלי שיהיה אכפת לו ממני הוא בעצם יכול לדון אותי לשבט או לחסד, לא, זה לא שגיליתי את אמריקה, אבל סתם בא לי לשתף במחשבות, וזה לא שאני כזו תמימה על מנת לשאול אתכם-מהו הפתרון, כי ברור לי שאילו היה אחד כזה אז הוא היה מיושם. כנראה שמאד מסובך לגרום לאנשים להבין שאין להם שום זכות לקפד או לשבש חיים של זולתם. כנראה שאחדים לא ממש מפנימים שלהתיישב ליד הגה פירושו לקחת אחריות על חיי אדם (חיים של עצמך וחיים של הזולת) אור
בזמן האחרון כשאני נוהגת בכביש אני מוצאת את עצמי חרדה, ממש פוחדת. אני מניחה שהחרדה הזו היא תוצאה של שתי תאונות קשות שבהן השתנו לגמרי החיים של שתי חברות טובות שלי, אצל אחת נפגעה קשה הבת, (פגיעה שתוצאותיה בלתי הפיכות, רובן לפחות) החברה השנייה מצאה את עצמה בצד ה"פוגע" כשהייתה מעורבת בתאונה עם רוכב אופנוע שנפגע אנושות, רוכב שפתאום צץ לה משום מקום והיום שרוי בסכנת חיים ורובץ על נשמתה המיוסרת <גם אם זה על לא עוול בכפה> אני עצמי נוהגת בזהירות, משתדלת לפחות (וכזה הוא הרקורד התעבורתי שלי עד היום טפו טפו נקי למשעי) אבל פתאום אני מבחינה יותר בכל השטויות שאחרים עושים, ונחרדת מחוסר הזהירות של אחדים, מתרגזת כשחוסמים לי את שדה הראייה ביציאה מהרחוב שלי והנהיגה שלפני כן הייתה עבורי סוג של עונג ולפעמים תראפייה הפכה למשהו שנעשה בדריכות מתוחה ועוקץ העונג ניטל . בעיצומו של פקק היום, קפץ לי איזה אופנוע לפרונט, נבהלתי וקיללתי בתוכי, מצאתי עצמי מסננת, "לא בא לי לנהוג יותר!" אני לא אוכל לשאת על מצפוני מה שחברתי נושאת.. ואז שאלתי את עצמי, והגעה ממקום למקום איך תתבצע? "אחרים ינהגו"..? ואז פתאום קפץ לי לראש משפט.."נהיגה היא לקיחת אחריות" אבל כמה עצומה רמת התסכול כשאתה נוהג באופן אחראי ובכל זאת הנך נתון בידיהם של נהגים אחרים שנוהגים ברישול, כשאדם נכנס לרכב ועולה על כביש הוא בעצם לוקח מידה של אחריות גם על חיי שלי בלי להכיר אותי, בלי שיהיה אכפת לו ממני הוא בעצם יכול לדון אותי לשבט או לחסד, לא, זה לא שגיליתי את אמריקה, אבל סתם בא לי לשתף במחשבות, וזה לא שאני כזו תמימה על מנת לשאול אתכם-מהו הפתרון, כי ברור לי שאילו היה אחד כזה אז הוא היה מיושם. כנראה שמאד מסובך לגרום לאנשים להבין שאין להם שום זכות לקפד או לשבש חיים של זולתם. כנראה שאחדים לא ממש מפנימים שלהתיישב ליד הגה פירושו לקחת אחריות על חיי אדם (חיים של עצמך וחיים של הזולת) אור