../images/Emo70.gif
ההודעה שאני כותבת עכשיו נכתבת בתנאים לא תנאים, כאשר ברקע רעש נוראי של משחק כדורגל (מה כל כך יחודי במשחק הזה שכולם רואים בו גולת הכותרת???), ולי יש הפרעת קשב. אבל זה מספיק חשוב בכדי שאכתוב זאת. הייתי היום בפגישה ראשונה אצל מאמנת המתמחה ב AD(H)D והייתי רוצה לשתף אתכם במספר תובנות שלי, גם אם חלקכם לא תאהבו את התובנות, ואני מתנצלת מראש:
מדובר באישה בעלת תואר שני ביעוץ חינוכי והכשרה בפסיכותרפיה, ומאחוריה, לפי הערכתי את גילה, אולי עשרים שנות נסיון בתחום. התחושה - ליגה אחרת. האישה מבינה ב AD(H)D וההבנה הזו באה לידי ביטוי במהלך כל הפגישה. הפגישה איתה גרמה לי להבין כמה המקצוע הזה פרוץ, כמה כל אחד יכול להגיע אליו, וכמה אימון אישי יכול להיות נפלא אצל אדם מקצועי ומתאים אישיותית, ומזיק כאשר 'נופלים' על אדם לא מקצועי. למרבה הצער, המקצוע פרוץ לכל אחד, אין פיקוח אפקטיבי, כל מי שיש לו תעודת בגרות ועשרת אלפים שקלים יכול להכנס, ולפעמים גם זה לא אם מדובר בבית ספר שאינו מוכר על ידי הלשכה. הייתי צריכה להגיע אליה לפני 8 שנים, אבל מרוב עצים לא רואים את היער. השוק מלא במאמנים, כך שהטובים באמת הם כמו מחט בערמת שחט. חשתי ליגה אחרת. בכדי להיות מאמן טוב אין די בקורס אימון. צריך הרבה יותר. הכשרתית, בתחום נסיון החיים, ואישיותית. לשוק אין כל מנגנוני סינון והרבה מאד בתחום מוציאים לתחום הזה שם רע מאד. אני אישית כמעט חשבתי לוותר על האפיק הזה, ומשהו בתוכי בכל זאת החליט להגיע איתה לפגישת נסיון.
אני לא מנסה לרמוז שבהכרח נדרש תואר שני ביעוץ חינוכי, לדוגמא. אבל מה שאני רוצה לאמר שנדרש הרבה יותר מקורס בן שנה או חצי שנה וסטאג' שנעשה בלא פיקוח אמיתי (כי הסטג'ר מדווח על האימון מנקודת מבטו, מבלי ששפן הנסיונות, המתאמן, נדרש לדווח, וכאשר האימון לא מצליח הסטז'ר לא מדווח על האימון וכך כל הדפוסים הקלוקלים של המאמן לא מטופלים) בכדי להיות מאמן. נסיון, אישיות, הכשרה, נדרש הרבה יותר ממה שלשכת המאמנים דורשת בכדי להיות מאמן טוב. יש לפתח מנגנוני סינון רציניים בכדי שציבור הצרכנים הפוטנציאלי של תחום האימון לא יפגע.
אציין שבשל נסיבותי אני רואה את עצמי צרכנית מובהקת של אימון. אימון נועד לגשר על פער בין רצוי למצוי. כבעלת הפרעת קשב שרואה את עצמה עוד כמה שנים מרצה באוניברסיטה וד"ר בתחומי, הפער בין המצוי לרצוי אצלי ענק וישנם פערים רבים שצריך לגשר (הגעתי להשגים, אבל מי שקרא פוסטים קודמים שלי - תוך הקזת דם, בשל הפרעת הקשב. התנסתי בתחום לא מעט ויש לי תובנות לא מעטות לא רק על מה שנדרש ממאמן אלא בעיקר - איזו סוג רגולציה נדרשת למקצוע. אני באופן אישי עוסקת במקצוע שהרגולציה בו קפדנית במיוחד ויש לי כמה רעיונות באשר לרגולציה.
שפע הלא מתאימים שקיימים בשוק הורסים את שמו הטוב של המקצוע, ומחבלים בו. אנשים שהתנסו באימון לא מתאים יכולים להתרשם שמדובר בשרלטנות ולא כך היא. יש הרבה שרלטנים במקצוע. יש מעט שהם באמת טובים. נדרשת רגולציה מושכלת ולא עיוורת. הרגולציה שקיימת כיום מפספסת. היא דורשת תעודת בגרות. זו דרישה קלה לאבחון, אבל האם היא רלוונטית? תרצה גרנות ז"ל מעולם לא עשתה "תעודת בגרות". אבל היא הקימה בכוחות עצמה אימפרית פרסום וקופיריטינג ובית ספר לקופירטינג. לדעתי היא יודעת על הגשמה והצלחה הרבה יותר מהרבה בעלי בגרויות. אני מכירה רבים בלא בגרות שעשו נפלאות בחייהם, והרבה אנשים בינוניים עם בגרות. שלא לדבר על כך שמיעוטים, ערבים, חרדים, אנשי פריפריה שלהוריהם אין כסף לשיעורים פרטיים ועל כן לא השלימו בגרות מלאה חסומים ממקצוע. הנה עוד מקצוע שנופל לידיה של ההגמוניה המבוססת של האשכנזי החילוני ממרכז הארץ.
כמה תובנות על תהליך אימון, ברשותכם, ושוב סליחה על טעויות ניסוח או כתיב שתהנה. יש פה צפיה במשחק כדורגל עם כל הרעשים הנלווים:
האם תבנית האימון המובנית מראש באמת אקטואלית או רלוונטית?: לא. היא נועדה להגן בעיקר על מאמנים חסרי בטחון ועומק שדבקים בשיטה. אספר לכם אנקדוטה קטנה בכדי להבהיר את הנושא: היום היה לי באוניברסיטה שיעור עם מרצה שהוא עילוי וגאון. חתן פרס ישראל. עילוי יחיד בדורו שפרסם עשרות ספרים ומאמרים. תופעה. הוא לא פרופסור, הוא תופעה. בראשית השיעור שאלתי אם תהא עבודה או בחינה בסוף הסמסטר. הוא השיב "הנה עוד אחת שחושבת על ציונים. באתי ללמד. לא מעניין אותי הציון שלכם". הוא הסביר ש"אני תמיד נותן ציונים גבוהים, לא בגלל שמגיע לכם. אלא כי זו דרכי להביע מחאתי על שיטת הציונים, מה זה אומר 78 וחצי? אני אוהב ללמד". מי יכול להשיל מעליו את שיטת הציונים? להתנער מה"שיטות" הקיימות? רק עילוי, שחוכמתו והידע שלו כה עמוקים עד שהוא לא זקוק להיאחז בריטואלים בכדי להחזיק את הכיתה קשובה. באופן אישי, אני כותבת בהרצאות עם לפטופ, וגולשת באינטרנט תוך כדי. בשיעור שלו הייתי מרותקת שלא הייתי מסוגלת לגלוש בלפטופ ולו דקה. הוא היה מרתק ברמות שקשה לתאר. הוא למעשה מסוגל להחזיק כיתה מרותקת בכוח הכריזמה האינטלקטואלית שלו ולא זקוק לשיטת הציונים בכדי לגרום לנו להקשיב. הוא הבטיח לנו מראש שהציונים שלנו יהיו גבוהים, וזה כמו אדם שאומר - אני מבצע עבורך עבודה שלם לי כמה שתחוש לנכון - זה הבטחון העצמי בהתגלמותו. הוא גם אמר לנו בראשית השיעור - זה הספר שלי, עוזר ההוראה שלי יצלם לכולכם את הספר הזה, אני לא צריך שכר סופרים. רק עילוי יחיד בדורו יכול לדבר כך. הוא לא זקוק לשיטת הציונים או לזכויות היוצרים כדי שיגנו עליו. הוא הרבה מעבר. יש לו ידע עילאי בתחומו, שמקנה לו את סמכותו האינטקלקטואלית. ברור לי שאני, עם ההפרעת קשב ונטית האיחורים לא אפסיד דקה מהשיעור שלו ואגיע תמיד בזמן. הכריזמה שלו עושה את זה. חזרה לנושא שלנו- מאמן ש'יש לו את זה' לא זקוק לדבוק בריטואלים: הוא לא צריך לדבוק ב'פורמט שיחה מובנה', הוא לא צריך להוביל את השיחה, והוא לא זקוק לקלישאות נבובות וססמאות. יש לו את זה ומה שיש לו מורגש במקומות עמוקים אצל המתאמן.תבנית השיחה הקבועה, הפורמט הקבוע, נועד למאמנים חסרי בטחון שלא יתנו למתאמן ליזום את מהלך האימון או להוביל כשהוא חש נכול.
ססמאות, קלישאות וכריזמה מדומינת: מאמנים רבים, לרוב אנשים שזה עתה סיימו ללמוד, חשים שהם המציאו את אמריקה, לא גילו, המציאו. הם מפתחים כל מיני שיטות בעלות שמות מפוצצים, כמו "שיטת המגדל", "שיטת הפרחים", "שיטת ה "מגטע"ע" (שזה לרוב ראשי תיבות של דברים כמו מצוינות -גדלות-טוב-עוצמה ושאר קלישאות) וכל מיני "שיטות". הם מופיעים בתוכניות בוקר אם יש להם חבר בהפקה, הם רואים את עצמם כגורואים ומנטורים, עוטים הילת חשיבות, לעיתים מדברים על עצמם בגוף שלישי (גם זה ראיתי), מפרסמים מאמרים באתר האינטרנט ושולחים לכל רשימת התפוצה. זהו רעש וצלצולים מרשים, אבל יש בו מעט מאד מקצוענות והרבה מאד אחיזת עיניים. האישה שפגשתי היום היא אישה צנועה. היא לא כותרת לראש עצמה כתרים. יש בה איכות פנימית שאינה זקוקה לכינויים מפוצצים ולססמאות ומאמרים קלישאיים. היא לא מפציצה בתובנות. היא מדברת בשקט ומשקפת תובנות מתוך ידע מעמיק ונסיון רב שנים, ולא משום שהיא יצאה אתמול מבית ספר לאימון וזה מה שלימדו אותה. היא נותנת למתאמן מקום להביע את עצמו ולבטא את עצמו בחופשיות ולא חוסמת את דבריו כל שתי דקות כי "אימון זה לא טיפול" ולא מכתיבה לו את קצב הדיבור, כי יש לה די בטחון לאפשר למתאמן להוביל. כשהיא משקפת תובנה שלה, היא מסייגת "מי אני בכלל שאגיד". שלא כמו מאמנים טריים חסרי הכשרה ממשית (והכשרת בתי הספר לאימון אי בה די היא שטחית מדי) שמשמיעים בבטחון מלא תובנות לגבי חייך, דבריה מסתיימים בסימן שאלה ("את זו שתחליטי, מז
ההודעה שאני כותבת עכשיו נכתבת בתנאים לא תנאים, כאשר ברקע רעש נוראי של משחק כדורגל (מה כל כך יחודי במשחק הזה שכולם רואים בו גולת הכותרת???), ולי יש הפרעת קשב. אבל זה מספיק חשוב בכדי שאכתוב זאת. הייתי היום בפגישה ראשונה אצל מאמנת המתמחה ב AD(H)D והייתי רוצה לשתף אתכם במספר תובנות שלי, גם אם חלקכם לא תאהבו את התובנות, ואני מתנצלת מראש:
