../images/Emo70.gifלכולם, בעיקר לגלי../images/Emo70.gif
לכל אחד מאתנו, יש את רגעי השבירה הגדולים. הרגעים הקשים, בהם נראה כי שום דבר לא מחזיק מעמד יותר וכי הכל מתפרק לנו, ממש מתפורר בין הידיים. על כל אחד מאתנו נופלת לעיתים מן עצבות משוועת, קשה. כולנו חשבנו על אופציית המוות, לפחות פעם אחת. לעיתים בשל המוות השורר בפנים הנשמה, אנו מבקשים גם את המוות הפיסי. בתקווה שיעלים את הכאב הנפשי. כמה פעמים השמחה על פנינו הייתה שקרית? כמה פעמים חייכנו למרות הכאב שצרב בנשמה. לעולם לא נוכל לספור על 10 אצבעות, את מספר הפעמים בהם פגעו בנו, השפילו אותנו, הכאיבו לנו ורמסו כל טיפת תמימות שהייתה עוד קיימת. לעולם לא נוכל לספור את מספר הימים בהם לא הבינו אותנו, בהם לא הושיטו יד מחזקת, בדיוק כאשר היינו זקוקים לה כל כך. הכאב הוא רגעי, הפגיעה היא חולפת, והנפש מתחספסת ולומדת לעמוד מולה. החיוך השקרי על פנינו נופח מעט תקווה. לעיתים ישנם המקרים הגורמים לנו לרצות במוות, אך הרצון הוא טבעי וחולף. אין לנו היכולת להקדים את המוות, כשם שאין לנו היכולת להאריך החיים. הקשיים מחזקים אותנו מחשלים אותנו לקראת הפעמים הבאות. התמימות עוד תחזור. רגעי השקט עוד יגיעו. הנחת תשוב והתקווה לא תאחר. הציפייה היא ארוכה, דורשת ציפייה וזמן. ובסופה, יחכו הנחת והשמחה. רגעי הנחת שיוענקו לנו יותירו בנו סיפוק כה רב. ולפתע, הרגעים הקשים ייראו כה קטנים. וכדי לראות את הטוב ישנו רק הצורך להשאר עם אמירת: "נחיה ונראה". ואז, רק לחיות, כדי לראות. הציפייה תשתלם. מבטיחה. מוקדש לכולכם בעיקר לגלי... אוהבת פרח
לכל אחד מאתנו, יש את רגעי השבירה הגדולים. הרגעים הקשים, בהם נראה כי שום דבר לא מחזיק מעמד יותר וכי הכל מתפרק לנו, ממש מתפורר בין הידיים. על כל אחד מאתנו נופלת לעיתים מן עצבות משוועת, קשה. כולנו חשבנו על אופציית המוות, לפחות פעם אחת. לעיתים בשל המוות השורר בפנים הנשמה, אנו מבקשים גם את המוות הפיסי. בתקווה שיעלים את הכאב הנפשי. כמה פעמים השמחה על פנינו הייתה שקרית? כמה פעמים חייכנו למרות הכאב שצרב בנשמה. לעולם לא נוכל לספור על 10 אצבעות, את מספר הפעמים בהם פגעו בנו, השפילו אותנו, הכאיבו לנו ורמסו כל טיפת תמימות שהייתה עוד קיימת. לעולם לא נוכל לספור את מספר הימים בהם לא הבינו אותנו, בהם לא הושיטו יד מחזקת, בדיוק כאשר היינו זקוקים לה כל כך. הכאב הוא רגעי, הפגיעה היא חולפת, והנפש מתחספסת ולומדת לעמוד מולה. החיוך השקרי על פנינו נופח מעט תקווה. לעיתים ישנם המקרים הגורמים לנו לרצות במוות, אך הרצון הוא טבעי וחולף. אין לנו היכולת להקדים את המוות, כשם שאין לנו היכולת להאריך החיים. הקשיים מחזקים אותנו מחשלים אותנו לקראת הפעמים הבאות. התמימות עוד תחזור. רגעי השקט עוד יגיעו. הנחת תשוב והתקווה לא תאחר. הציפייה היא ארוכה, דורשת ציפייה וזמן. ובסופה, יחכו הנחת והשמחה. רגעי הנחת שיוענקו לנו יותירו בנו סיפוק כה רב. ולפתע, הרגעים הקשים ייראו כה קטנים. וכדי לראות את הטוב ישנו רק הצורך להשאר עם אמירת: "נחיה ונראה". ואז, רק לחיות, כדי לראות. הציפייה תשתלם. מבטיחה. מוקדש לכולכם בעיקר לגלי... אוהבת פרח
