../images/Emo7.gif
ידעתי שהיא חוזרת בסוף השבוע הקרוב. היא שלחה לי הודעה ביום רביעי שהיא פוחדת להתקשר, ושהיא מקווה שנוכל לדבר ביום שישי. שישי. התקשרתי, אין עונה. החלטתי לנסות פעם שניה ואחרונה. היא לא ענתה. השארתי לה הודעה קולית זעומה שהסתיימה ב"אני שונאת אותך". כשאני אוהבת אותה, לעזאזל. היא התקשרה אחרי 10 דקות בערך. "מספר חסוי" הופיע על הצג, קיוויתי שזו היא, כי כשהיא מתקשרת מהבית המספר שלה חסוי. זה תמיד כך, משום מה. עניתי, דיברנו, דיברתי למעשה. תמיד אני מנהלת את השיחות האלו, כשהיא מקשיבה ומדיי פעם מושכת בכתפייה בטענה שאין לה מה לומר. שאלתי אותה אם היא יכולה לבוא לכאן. היא הסכימה, ואמרה שהיא מתלבשת מיד ובאה. "עוד חמש דקות אצלך.." קיבלתי הודעה לפלאפון שלי. תמיד כשהייתה אוספת אותי מביתה,והייתה מגיעה לכניסה לעיר, הייתה שולחת לי הודעת "עוד חמש דקות אצלך", והייתה מצרפת את החיוכון הזה שלה. היא לא צרפה אותו הפעם. אבל אין אני מאשימה אותה. הסיטואציה קצת אחרת עכשיו. ישבתי בגינה, וכששמתי לב לרכב מתקרב, יצאתי. חיוך עלה על פניי, כזה שלא הייתה לי שליטה עליו, ניסיתי להסתירו. נכנסתי לאוטו, וריח שעטף אותי עורר בי זכרונות מתוקים. "היי" היא אמרה. לא עניתי. היא התניעה, ואמרה לי לחגור חגורה. שתקנו עד לרמזור הבא, כשאמרה לי בבוז שכזה שהיא נוסעת לחניה של בית המלון כי יש שם אור. "בסדר" אמרתי. לא נהנית מהשתיקה. הגענו למקום היעד. היא חנתה, עצרה, ולקחה את הכיסא אחורה, כדי שיהיה לנו מקום. עשיתי את אותו הדבר, ובו זמנית חשבתי שתמיד כשהיינו מבצעות את הפעולה הזו, זה היה כדי שאני אוכל להשען עליה בנוחות כשהיא מלטפת אותי, והריח הזה שלה, רק שלה, גם הוא מלטף. היא הביטה בי, בבושה, אולי בפחד. אני מניחה שהיא הבינה שלא הייתה בסדר. למרות שכבר הסדרנו את העניין הזה בטלפון. המבט שלה הרס אותי. העיניים הקטנות והשחורות, השיער השטני האסוף, המשקפיים על פניה והשפתיים הבשרניות, האדומות והמכווצות, כאילו גם הן יודעות שטעו. "אל תפחדי ממני" אמרתי לה, חייכתי. "אני לא פוחדת, סתם אין לי מה להגיד.." שקט. אני מביטה בה, נאבדת בה. מצליחה, איכשהו, להתעלם מהכאב שגרמה לי בשבוע האחרון. "את יודעת", אני אומרת, מנסה לשבור את הדממה, "במקרה קמתי בבוקר, ב5 וחצי, למען האמת. וחצי שעה אחרי זה קיבלתי את ההודעה ממך. והאמת? הרגשתי כאילו שלחת לי אותה רק כדי לוודא שתמיד אהיה שם כשתצטרכי אותי." היא השפילה מבטה ושלחה אותו למקום אחר. "זו לא הייתה המטרה. לא אמרתי את זה סתם." "את זוכרת בכלל מה כתבת בהודעה הזו?" "בטח." ופתאום הביטה בי, במבט עייף. "אני עדיין אוהבת אותך." חייכתי.כבר לא יכולתי להסתיר את החיוך הזה,המלווה בחנק לא מוגדר בגרון. איך את אוהבת אותי אם את תולה אותי באוויר, בחוסר ודאות? כשאמרתי לה שאני לא רוצה להפגע, ושעדיף שזה יגמר כאן, היא נראתה כבויה מתמיד. "מה קרה?" חייכתי, כשבגרוני חנק אחר. העצב שבה הרס אותי. "סתם.... חבל כזה. זו לא הייתה המטרה שלי.. אבל אני לא רוצה לפגוע בך יותר." "אבל את מבינה שיש הבדל בין לא לומר לי כלום מאשר לומר שלי שאת זקוקה לפסק זמן? אוף, אני לא רוצה לסיים את זה בכלל, אני אוהבת אותך!" "גם אני אוהבת אותך" היא אמרה. רציתי לבכות, אך עצרתי בעדי. "תוציאי את זה" היא אמרה, תומכת מתמיד. פרקתי את העצב, בשקט,לא הבטתי בה. סובבתי ראשי לכיוון החלון, מביטה בבניינים הגבוהים של בית המלון. סובבתי ראשי בחזרה אליה. "אני יכולה לחבק אותך?" שאלתי, רועדת, מהקור, העצב. לא בטוחה כל כך. "כמובן" היא אמרה, כשהאש בה דועכת. התחבקנו. הריח של השיער שלה התעקש למלא את הריקנות שנוצרה בי, בשבוע האחרון. רציתי לנשק אותה. אך עצרתי בעדי. "את תהיי בסדר?" שאלתי, שמתי לב לעצבות שבה. "מן הסתם..." "מן הסתם?" "בסוף הכל יהיה בסדר" תמיד הייתה אומרת לי זאת כשהייתי מדוכאת. וזה תמיד החזיק אותי. לא נדמה לי שידעה בכלל מזה. היא החזירה אותי הביתה, כמו פעם, כשהחזירה אותי בימי שישי בלילה מהבית שלה במושב. "אני יכולה לבקש משהו אחרון?" אמרתי, מהססת. "כן" היא אמרה, פוחדת שמא אבקש דבר בלתי אפשרי. "אני יכולה לחבק אותך בחוץ?" כמו פעם. כמו כשחזרת מהבסיס לראשונה אחרי שבועיים שלמים בהם לא ראיתי אותך. רציתי שתצאי מהאוטו ותחבקי אותי בכל גופך. רציתי להרגיש אותך,את כולך, בפעם האחרונה. "כמובן" היא אמרה. התחבקנו. שוב הריח הזה, ממלא וממוטט כאחד. היא רצתה להרפות ממני, אך לא אפשרתי.לאחר זמן מה הרפיתי בכל זאת, כשאנחנו מחזיקות ידיים ומביטות האחת בשניה. "את חושבת שזה נכון?" שאלתי, מתכוונת לקיצו של הקשר הזה. "כן.." היא אמרה. לא בטוחה בעצמה כל כך. נישקתי אותה על הלחי,ליטפתי אותה. חייכתי. "לכי.." היא אמרה, אמא כבר הספיקה להתקשר ולשאול מתי אני חוזרת. הסתכלתי עליה, מנסה לאחוז אותה במבט. לקרב אותה אליי. היא ידעה שאני לא אעזוב, והתרחקה לאט. "ביי.." היא אמרה. "צ'או.." אני מחייכת, מביטה בה, ומשפילה פניי אל הרצפה ממבוכה, לא מוגדרת כל כך. נכנסתי הביתה, וראיתי שהיא נסעה. הלכתי לחדרי, לא יכולתי יותר, והכאב התפרץ באינטנסיביות. התחלתי לבכות. היא אמרה שהכל יהיה בסדר. ובכן, אני מחכה.
ידעתי שהיא חוזרת בסוף השבוע הקרוב. היא שלחה לי הודעה ביום רביעי שהיא פוחדת להתקשר, ושהיא מקווה שנוכל לדבר ביום שישי. שישי. התקשרתי, אין עונה. החלטתי לנסות פעם שניה ואחרונה. היא לא ענתה. השארתי לה הודעה קולית זעומה שהסתיימה ב"אני שונאת אותך". כשאני אוהבת אותה, לעזאזל. היא התקשרה אחרי 10 דקות בערך. "מספר חסוי" הופיע על הצג, קיוויתי שזו היא, כי כשהיא מתקשרת מהבית המספר שלה חסוי. זה תמיד כך, משום מה. עניתי, דיברנו, דיברתי למעשה. תמיד אני מנהלת את השיחות האלו, כשהיא מקשיבה ומדיי פעם מושכת בכתפייה בטענה שאין לה מה לומר. שאלתי אותה אם היא יכולה לבוא לכאן. היא הסכימה, ואמרה שהיא מתלבשת מיד ובאה. "עוד חמש דקות אצלך.." קיבלתי הודעה לפלאפון שלי. תמיד כשהייתה אוספת אותי מביתה,והייתה מגיעה לכניסה לעיר, הייתה שולחת לי הודעת "עוד חמש דקות אצלך", והייתה מצרפת את החיוכון הזה שלה. היא לא צרפה אותו הפעם. אבל אין אני מאשימה אותה. הסיטואציה קצת אחרת עכשיו. ישבתי בגינה, וכששמתי לב לרכב מתקרב, יצאתי. חיוך עלה על פניי, כזה שלא הייתה לי שליטה עליו, ניסיתי להסתירו. נכנסתי לאוטו, וריח שעטף אותי עורר בי זכרונות מתוקים. "היי" היא אמרה. לא עניתי. היא התניעה, ואמרה לי לחגור חגורה. שתקנו עד לרמזור הבא, כשאמרה לי בבוז שכזה שהיא נוסעת לחניה של בית המלון כי יש שם אור. "בסדר" אמרתי. לא נהנית מהשתיקה. הגענו למקום היעד. היא חנתה, עצרה, ולקחה את הכיסא אחורה, כדי שיהיה לנו מקום. עשיתי את אותו הדבר, ובו זמנית חשבתי שתמיד כשהיינו מבצעות את הפעולה הזו, זה היה כדי שאני אוכל להשען עליה בנוחות כשהיא מלטפת אותי, והריח הזה שלה, רק שלה, גם הוא מלטף. היא הביטה בי, בבושה, אולי בפחד. אני מניחה שהיא הבינה שלא הייתה בסדר. למרות שכבר הסדרנו את העניין הזה בטלפון. המבט שלה הרס אותי. העיניים הקטנות והשחורות, השיער השטני האסוף, המשקפיים על פניה והשפתיים הבשרניות, האדומות והמכווצות, כאילו גם הן יודעות שטעו. "אל תפחדי ממני" אמרתי לה, חייכתי. "אני לא פוחדת, סתם אין לי מה להגיד.." שקט. אני מביטה בה, נאבדת בה. מצליחה, איכשהו, להתעלם מהכאב שגרמה לי בשבוע האחרון. "את יודעת", אני אומרת, מנסה לשבור את הדממה, "במקרה קמתי בבוקר, ב5 וחצי, למען האמת. וחצי שעה אחרי זה קיבלתי את ההודעה ממך. והאמת? הרגשתי כאילו שלחת לי אותה רק כדי לוודא שתמיד אהיה שם כשתצטרכי אותי." היא השפילה מבטה ושלחה אותו למקום אחר. "זו לא הייתה המטרה. לא אמרתי את זה סתם." "את זוכרת בכלל מה כתבת בהודעה הזו?" "בטח." ופתאום הביטה בי, במבט עייף. "אני עדיין אוהבת אותך." חייכתי.כבר לא יכולתי להסתיר את החיוך הזה,המלווה בחנק לא מוגדר בגרון. איך את אוהבת אותי אם את תולה אותי באוויר, בחוסר ודאות? כשאמרתי לה שאני לא רוצה להפגע, ושעדיף שזה יגמר כאן, היא נראתה כבויה מתמיד. "מה קרה?" חייכתי, כשבגרוני חנק אחר. העצב שבה הרס אותי. "סתם.... חבל כזה. זו לא הייתה המטרה שלי.. אבל אני לא רוצה לפגוע בך יותר." "אבל את מבינה שיש הבדל בין לא לומר לי כלום מאשר לומר שלי שאת זקוקה לפסק זמן? אוף, אני לא רוצה לסיים את זה בכלל, אני אוהבת אותך!" "גם אני אוהבת אותך" היא אמרה. רציתי לבכות, אך עצרתי בעדי. "תוציאי את זה" היא אמרה, תומכת מתמיד. פרקתי את העצב, בשקט,לא הבטתי בה. סובבתי ראשי לכיוון החלון, מביטה בבניינים הגבוהים של בית המלון. סובבתי ראשי בחזרה אליה. "אני יכולה לחבק אותך?" שאלתי, רועדת, מהקור, העצב. לא בטוחה כל כך. "כמובן" היא אמרה, כשהאש בה דועכת. התחבקנו. הריח של השיער שלה התעקש למלא את הריקנות שנוצרה בי, בשבוע האחרון. רציתי לנשק אותה. אך עצרתי בעדי. "את תהיי בסדר?" שאלתי, שמתי לב לעצבות שבה. "מן הסתם..." "מן הסתם?" "בסוף הכל יהיה בסדר" תמיד הייתה אומרת לי זאת כשהייתי מדוכאת. וזה תמיד החזיק אותי. לא נדמה לי שידעה בכלל מזה. היא החזירה אותי הביתה, כמו פעם, כשהחזירה אותי בימי שישי בלילה מהבית שלה במושב. "אני יכולה לבקש משהו אחרון?" אמרתי, מהססת. "כן" היא אמרה, פוחדת שמא אבקש דבר בלתי אפשרי. "אני יכולה לחבק אותך בחוץ?" כמו פעם. כמו כשחזרת מהבסיס לראשונה אחרי שבועיים שלמים בהם לא ראיתי אותך. רציתי שתצאי מהאוטו ותחבקי אותי בכל גופך. רציתי להרגיש אותך,את כולך, בפעם האחרונה. "כמובן" היא אמרה. התחבקנו. שוב הריח הזה, ממלא וממוטט כאחד. היא רצתה להרפות ממני, אך לא אפשרתי.לאחר זמן מה הרפיתי בכל זאת, כשאנחנו מחזיקות ידיים ומביטות האחת בשניה. "את חושבת שזה נכון?" שאלתי, מתכוונת לקיצו של הקשר הזה. "כן.." היא אמרה. לא בטוחה בעצמה כל כך. נישקתי אותה על הלחי,ליטפתי אותה. חייכתי. "לכי.." היא אמרה, אמא כבר הספיקה להתקשר ולשאול מתי אני חוזרת. הסתכלתי עליה, מנסה לאחוז אותה במבט. לקרב אותה אליי. היא ידעה שאני לא אעזוב, והתרחקה לאט. "ביי.." היא אמרה. "צ'או.." אני מחייכת, מביטה בה, ומשפילה פניי אל הרצפה ממבוכה, לא מוגדרת כל כך. נכנסתי הביתה, וראיתי שהיא נסעה. הלכתי לחדרי, לא יכולתי יותר, והכאב התפרץ באינטנסיביות. התחלתי לבכות. היא אמרה שהכל יהיה בסדר. ובכן, אני מחכה.
