לימי הסטלנית
New member
../images/Emo7.gif
אני לא יודעת אם אני ממש קשורה לפורום הזה...ואם מה שאנ יכותבת בכלל קשור...אב בכול זאת אני חייבת להוציא את זה כאן כי בשאר הפורומים מכירים אותי, ואני לא רוצה שיראו אותי במצב הזה... אז ככה: היא הלכה, ולא תשוב עוד,רק הזכרונות נשארו פה איתי, אני נזכרת ביום שרק הכרנו, זה היה די מזמן, אני מסתכלת על זה וחושבת שזה קרה כאילו לפני שבוע, אני התחלתי לדבר איתה, ומאז התאהבתי, בשבוע הראשון,בשבועיים הראשונים, בחודש הראשון, ובכלל אחרי הפגישה הראשונה, הרגשתי את ההרגשה הכי נעימה שבן אדם יכול להרגיש, לא הכרתי אותה עדיין, והנה הרגשתי, שהתאהבתי...זאת הייתה האהבה הראשונה לבחורה, אהבה ממבט ראשון, והיום היא לא כאן, היא בזרועותיה של אחרת...זה כואב לי, הדמעות לא מפסיקות לרדת, והנה אני שוב נזכרת בה, במבט הערמומי הזה שלה, בחיוך המקסים שלה, במראה היפה שלה, ובהתנהגות שכבשה לי את הלב, בדיבור שמשך אותי אליה, ובכול דבר קטן שקשור אליה... הכול נגמר בינינו ואני מרגישה כאילו שלקחו לי את הדבר הכי יקר בחיים, שעקרו לי חלק מהלב, וזאת לא עוד מטאפורה שהלב נשבר...הוא באמת שבור...כולו התחלק לרסיסים, להרכיב אותו,כבר אי אפשר, לנסות להתאהב מחדש,זאת עוד סתם אשליה, למצוא תבחורה שתשכיח ממני הכול זה לא אפשרי, נשאר לי רק לחכות...ולנסות להאמין במשפט:"רק הזמן הוא התרופה", אבל הזמן בשבילי הוא כמו סם שקוטל אותי מבפנים, שמכניס בי עצבות וכאב, וגומר עליי,לאט,לאט שוב התמונה שלה מולי, ושוב בא לי לרוץ אל זרועותיה ולצעוקקק לה: בוליייי אני אוהבתת אותךךךך, אבל בראש אני יודעת שייש לה מישהי שעושה זאת במקומי, היא רצה אל זרועותיה, וממאלת אותה בחום ואהבה... והנה שוב טלפון..ועוד זיכרונות משיחות ישנות מהעבר,כול הדיבורים של שעות שלמות, כול הסיפורים, ומילות אהבה, אין לי כבר מילים, והדמעות עומדות להיגמר, אני מנסה לחיות תחיים, לשכוח מהכול, אני תמיד מסווה את עצמי, ונכנסת לתוך חיים של מישהי אחרת, מישהי מלאת אושר,ושימחה....אבל לבד בין ארבע קירות, ביני לבין עצמי, בלי שאף אחד לא שומע, בלי שאף אחד לא רואה...אני בוכה, מדברת עם אלוהים, שואלת אותו מתי כול הסבל הזה יגמר, מתי הכול יפסיק, באמת יהיו לי חיים שמחים מלאים אושר ואהבה.. אף אחד לא יוכל אף פעם להבין תהרגשה הזאת, את כול העצבות והכאב..את כול מה שהיה לי איתה, וכול אחד ששומע תסיפור, אומר לי לשכוח...אף אחד לא מבין שאי אפשר, היא נמצאת עמוק מדי בתוך הלב.. אני מסתובבת שעות ברחובות, ומנסה לחפש אותה, למרות שהיא רחוקה,ואני מודעת לכך שאני לא ימצא אותה כאן לידי, עוד בוקר עולה לו ואני מתעוררת, שוטפת תפנים, מתלבשת ויוצאת לרחוב, מדליקה סיגריה ונאנחת עם עצמי, וסופרת את הצעדים, ומסתכלת על אנשים, ותוהה עם עצמי... למה זה נגמר? מה היא עשתה לה שאני לא עשיתי? מה היא נתנה לה שאני לא נתתי? איך זה שהיא איתה עכשיו מתחת לשמכה מחובקת ואני פה במיטה מסתכלת על התמונה ומחבקת את הכרית... אבל הכול נגמר, ואני לא יודעת מה היא עשתה לה, ומה היא נתנה לה, ואיך זה שאני לבד...והשאלות מהדהדות בראש, ומחכות לתשובה, איך יהיה לי את התשובות? ממי אני יקח אותן? מתי יהיה לי אותן? בנתיים רק לחשוב אני יכולה ולחכות לזמן שהוא "התרופה" עוד הפעם העיניים מתמלאות להן בדמעות, ודימעה זולגת...הדמעות מציירות להן את הכאב שבליבי.. ואני ממשיכה לכתוב ולא מפסיקה, ואני יודעת שאני צריכה כבר להפסיק, אך לא יכולה, יש לי כול כך הרבה מה לומר, כול כך הרבה מה לספר, והנה עוד סיפור קטן ועוד אחד, וכול הרגעים היפים, כול היציאות, כול הימים והלילות שבילינו יחד, הכול נגמר! אני מרימה את הראש למעלה, ומסתכלת שעות, בתקווה שמישהו שם מסתכל עליי, ומבין אותי..אני רוצה לקוות שעוד יהיה טוב, כמה אופטימי בן אדם יכול להיות? כמה זמן אפשר לחיות בתקווה שעוד יהיה טוב מתישהו, ואם לא היום...אז מחר, נמאססס לי מהשאלות האלו, נמאס לי מהזכרונות, הכול רק מעלה לי את הכאב, אני יקח לעצמי עוד קצת זמן, עוד טיפה להיות לבד, לנסות למצוא דרכים חדשות לשכוח אותה, לנסות לא להיזכר בה, אבל בעצם כול דבר שקשור אליי, קשור אלייה ישר... היא בטח רדומה עכשיו, יושנת כמו מלאך קטן, על המיטה החמימה שלה, וחולמת חלומות...רק אלוהים יודע על מה... אני רוצה לישון, ולהיפגש איתה בחלום ולעשות פיקניק כמו בעבר... לא שניראה לי שזה יהיה כך...אבל אני ינסה... הייתי חייבת לפרוק את כול זה כאן... לילה טוב לכן...
אני לא יודעת אם אני ממש קשורה לפורום הזה...ואם מה שאנ יכותבת בכלל קשור...אב בכול זאת אני חייבת להוציא את זה כאן כי בשאר הפורומים מכירים אותי, ואני לא רוצה שיראו אותי במצב הזה... אז ככה: היא הלכה, ולא תשוב עוד,רק הזכרונות נשארו פה איתי, אני נזכרת ביום שרק הכרנו, זה היה די מזמן, אני מסתכלת על זה וחושבת שזה קרה כאילו לפני שבוע, אני התחלתי לדבר איתה, ומאז התאהבתי, בשבוע הראשון,בשבועיים הראשונים, בחודש הראשון, ובכלל אחרי הפגישה הראשונה, הרגשתי את ההרגשה הכי נעימה שבן אדם יכול להרגיש, לא הכרתי אותה עדיין, והנה הרגשתי, שהתאהבתי...זאת הייתה האהבה הראשונה לבחורה, אהבה ממבט ראשון, והיום היא לא כאן, היא בזרועותיה של אחרת...זה כואב לי, הדמעות לא מפסיקות לרדת, והנה אני שוב נזכרת בה, במבט הערמומי הזה שלה, בחיוך המקסים שלה, במראה היפה שלה, ובהתנהגות שכבשה לי את הלב, בדיבור שמשך אותי אליה, ובכול דבר קטן שקשור אליה... הכול נגמר בינינו ואני מרגישה כאילו שלקחו לי את הדבר הכי יקר בחיים, שעקרו לי חלק מהלב, וזאת לא עוד מטאפורה שהלב נשבר...הוא באמת שבור...כולו התחלק לרסיסים, להרכיב אותו,כבר אי אפשר, לנסות להתאהב מחדש,זאת עוד סתם אשליה, למצוא תבחורה שתשכיח ממני הכול זה לא אפשרי, נשאר לי רק לחכות...ולנסות להאמין במשפט:"רק הזמן הוא התרופה", אבל הזמן בשבילי הוא כמו סם שקוטל אותי מבפנים, שמכניס בי עצבות וכאב, וגומר עליי,לאט,לאט שוב התמונה שלה מולי, ושוב בא לי לרוץ אל זרועותיה ולצעוקקק לה: בוליייי אני אוהבתת אותךךךך, אבל בראש אני יודעת שייש לה מישהי שעושה זאת במקומי, היא רצה אל זרועותיה, וממאלת אותה בחום ואהבה... והנה שוב טלפון..ועוד זיכרונות משיחות ישנות מהעבר,כול הדיבורים של שעות שלמות, כול הסיפורים, ומילות אהבה, אין לי כבר מילים, והדמעות עומדות להיגמר, אני מנסה לחיות תחיים, לשכוח מהכול, אני תמיד מסווה את עצמי, ונכנסת לתוך חיים של מישהי אחרת, מישהי מלאת אושר,ושימחה....אבל לבד בין ארבע קירות, ביני לבין עצמי, בלי שאף אחד לא שומע, בלי שאף אחד לא רואה...אני בוכה, מדברת עם אלוהים, שואלת אותו מתי כול הסבל הזה יגמר, מתי הכול יפסיק, באמת יהיו לי חיים שמחים מלאים אושר ואהבה.. אף אחד לא יוכל אף פעם להבין תהרגשה הזאת, את כול העצבות והכאב..את כול מה שהיה לי איתה, וכול אחד ששומע תסיפור, אומר לי לשכוח...אף אחד לא מבין שאי אפשר, היא נמצאת עמוק מדי בתוך הלב.. אני מסתובבת שעות ברחובות, ומנסה לחפש אותה, למרות שהיא רחוקה,ואני מודעת לכך שאני לא ימצא אותה כאן לידי, עוד בוקר עולה לו ואני מתעוררת, שוטפת תפנים, מתלבשת ויוצאת לרחוב, מדליקה סיגריה ונאנחת עם עצמי, וסופרת את הצעדים, ומסתכלת על אנשים, ותוהה עם עצמי... למה זה נגמר? מה היא עשתה לה שאני לא עשיתי? מה היא נתנה לה שאני לא נתתי? איך זה שהיא איתה עכשיו מתחת לשמכה מחובקת ואני פה במיטה מסתכלת על התמונה ומחבקת את הכרית... אבל הכול נגמר, ואני לא יודעת מה היא עשתה לה, ומה היא נתנה לה, ואיך זה שאני לבד...והשאלות מהדהדות בראש, ומחכות לתשובה, איך יהיה לי את התשובות? ממי אני יקח אותן? מתי יהיה לי אותן? בנתיים רק לחשוב אני יכולה ולחכות לזמן שהוא "התרופה" עוד הפעם העיניים מתמלאות להן בדמעות, ודימעה זולגת...הדמעות מציירות להן את הכאב שבליבי.. ואני ממשיכה לכתוב ולא מפסיקה, ואני יודעת שאני צריכה כבר להפסיק, אך לא יכולה, יש לי כול כך הרבה מה לומר, כול כך הרבה מה לספר, והנה עוד סיפור קטן ועוד אחד, וכול הרגעים היפים, כול היציאות, כול הימים והלילות שבילינו יחד, הכול נגמר! אני מרימה את הראש למעלה, ומסתכלת שעות, בתקווה שמישהו שם מסתכל עליי, ומבין אותי..אני רוצה לקוות שעוד יהיה טוב, כמה אופטימי בן אדם יכול להיות? כמה זמן אפשר לחיות בתקווה שעוד יהיה טוב מתישהו, ואם לא היום...אז מחר, נמאססס לי מהשאלות האלו, נמאס לי מהזכרונות, הכול רק מעלה לי את הכאב, אני יקח לעצמי עוד קצת זמן, עוד טיפה להיות לבד, לנסות למצוא דרכים חדשות לשכוח אותה, לנסות לא להיזכר בה, אבל בעצם כול דבר שקשור אליי, קשור אלייה ישר... היא בטח רדומה עכשיו, יושנת כמו מלאך קטן, על המיטה החמימה שלה, וחולמת חלומות...רק אלוהים יודע על מה... אני רוצה לישון, ולהיפגש איתה בחלום ולעשות פיקניק כמו בעבר... לא שניראה לי שזה יהיה כך...אבל אני ינסה... הייתי חייבת לפרוק את כול זה כאן... לילה טוב לכן...
