[שקדון]

../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif

היי חברות, כתבתי פה לא מזמן, הצגתי את עצמי, בערך. איבדתי את אמא לפני 6 שבועות, באופן פתאומי אבל לא לגמרי... - אני אסביר. אמא היתה חולה 5 שנים בסרטן אשר לא הפריע לתפקוד חייה, אמנם היו טיפולים כימותרפיים אך הם לא הפרו משמעותית את שגרת חייה. לעומת זאת, המחלה נתנה לנו הזדמנות להעמיק את הקשר במובנים שלא ניתן לעשות כאשר "הכל בסדר". בכל אופן, אמא נכנסה לניתוח אשר היה צריך לרפא אותה לחלוטין, ובמהלך הניתוח היא נפטרה. המוות שלה היה כל כך בלתי צפוי, וכל כך לא במקום. אני פה עכשיו כי אני קורסת. אני מתגעגעת אליה עד כאב, זקוקה לה באופן שרק אתן מבינות. אני לבד בתוך הרבה חברים שרוצים לעזור ולתמוך , ואני לא מוצאת נחמה. הגרסה החסרה הזו של החיים בלעדיה כואבת ללא תקנה. אני מוצאת שאני עושה הכל ברמת תפקוד סבירה, אך לא עובר רגע והיא לא במחשבותיי. לא רוצה להכנע ליגון שואב, ובאותה נשימה לא מוצאת תמיכה.

 

[ymz]

יקירתי

6 שבועות זה כ"כ טרי, לא פלא שאת מרגישה את הכאב כ"כ חזק וחד. זה בסדר להרגיש כמו שאת מרגישה, ולדעתי לפעמים צריך "לקרוס" ולהוציא את הכל עד הסוף בשביל לקום לתחייה מחדש, במקום לנסות לשכנע את עצמך שהכל בסדר אך שבעצם להרגיש שאת נאכלת בפנים. ותדעי שאנחנו כאן תמיד גם בשבילך. שולחת לך

חם.

 

[לימון מוסיפה המון]

שקדוני, לאט לך

לחזור לשיגרה? רק איבדת את האשה שהולידה אותך. האשה שהיית במחיצתה מהשנייה הראשונה להיווצרך, ואת מצפה לחזור לשיגרה? למרות שאני אדם לא דתי, אני רואה בהלכות האבלות גדולה של היהדות. השבוע , החודש והשנה הראשונה, הם תקופות מאוד קשות. תקופות שאמורות לעזור לנו להתמודד עם האובדן, עם המחסור הבלתי נתפס הזה שבאיבוד אדם יקר לנו. זה הזמן שלך לבכות ולא להיות רגילה. זה הזמן שלך להיזדקק לכתף להישען עליה ולהיות תחת יד מחבקת. אני בתקופה שאחרי מות אימי( גם מסרטן),העדפתי להתקרב לחברים שיודעים ומכירים על עצמם את משמעות האובדן. אבל זה היה צורך שלי, לא בטוח שזה מה שאת צריכה. שקד, תני לעצמך להיות צריכה. זה קשה אבל זה בדיוק הזמן והמקום. קבלי

גדול לימון

 

[SSnow]

../images/Emo7.gif../images/Emo24.gif../images/Emo7.gif

חיבוק חם אני (כמו כולם כאן) מבינה ללבך, לרצון לחזור מהר לשיגרה (גם אני הייתי ככה בשבעה), לחזור לתפקד ואיכשהו להשאיר את זה מאחורה, לצערי אני לא יכולה להגיד לך שזה אי פעם יקרה, אבל אני יכולה להגיד שזה יהיה קצת שונה ממה שזה כרגע, לאו דווקא קל יותר, פשוט שונה , כולנו "לומדים" לחיות עם המצב( בלית ברירה אחרת) ולאט לאט זה ניהיה קל יותר, פשוט יותר, היא תמיד תחסר אבל זה יכאב קצת פחות, אני מאחלת לך את הכוח לכל מה שתצטרכי, אני יכולה להגיד לך שאני בתקופת אחרי השבעה "נאצלתי" לחזור מהר לשגרה והלוואי זה לא היה קורה, אני הגייסתי ובצבא לא סיפרתי בהתחלה אז לא ידעו רק כשמלאו חודשיים למותה בכיתי ואז גם גיליתי למפקדי, אבל הלוואי ויכולתי לחכות עם הכול (אם הייתי ניתנת לי ההזדמנות הייתי משנה הכול) ולתת לעצמי לשקוע קצת ביגון, בכאב כי אחרי זה זה שונה... לכן אל תמהרי לצאת בחזרה לחיים, תני לעצמך זמן וכוח להתמודד אם מה שניתן כעת, אם תוכלי תיעזרי בחברים, קרובים ומשפחה, זה חשוב בתקופה הזאת, גם אני הרגשתי "לבד" בתוך מלא אנשים שרוצים לעזור ולתמוך אבל לא ממש יודעים איך כי הם לא מבינים אותך... אבל אנחנו מבינות, כי גם אנחנו עברנו את זה , לכן תני לנו לעזור לך, ואם תיצטרכי קחי לך את הבמה ותפרקי את המטען הכבד , אנחנו נוכל רק לעזור לך ולתמוך בך...

תמיד כאן בשבילך

~מצטערת שיצא ארוך~

 

[הוקוס פוקוס1]

../images/Emo24.gif

 

[כנפיים לבנות]

היי שקדון...../images/Emo39.gif

טוב לראות אותך איתנו.. מצטערת לקרוא שקשה עכשיו.. ומקווה שאולי כאן תמצאי את התמיכה שאת מחפשת.. אני מצטערת שבלי הרבה מילים כרגע... מקווה שיהיה לילה שקט ורגוע.. איתך..

 

[סְקָאלִי]

שקדון ...

שמחה לקרוא אותך שוב, ועצובה ביחד איתך בו בזמן. קראתי את מה שכתבו כאן לפני, ואני מסכימה. זה עוד נורא טרי, שקדונת. תני לעצמך לבכות ולכאוב. זה בסדר. בהמשך, העוצמות ישתנו. עכשיו זה הזמן לבכות. כאן בשבילך.

 

[S u n n y 1]

../images/Emo24.gif

 

[תאירי את אושרך]

משתתפת בצערך../images/Emo7.gif

שקדון יקרה

משתתפת בצערך על מות אמך היקרה. מבינה לליבך ולתחושותייך. גם אני חדשה בפורום ומקווה שפה נוכל לעזור אחת לשניה ככל שנוכל. נשיקות וחיבוקים...

 

[אור שי]

מבינה..

הי שקדון, גם אימי נפטרה בפתאומיות..לפני כמעט שנה... כשסיפרו לי שהיא נפטרה הרגשתי שהתמוטט עליי העולם, הייתי בהריון, אבל הרגשתי שאין טעם לחיי בלעדיה... היתי חזקה רק בשביל אבא והאחים שלי, אם אבא היה רואה אותי בוכה הוא היה מתמוטט, אז תמיד בכיתי , אבל בלי שאף אחד יראה, בכיתי הרבה, כל לילה, עד היום.... זה קשה, וזה תמיד יהיה קשה, אבל נראה לי שהתרגלתי לקושי הזה... כשאמא נפטרה התקשרתי ישר לחברה לא קרובה כ"כ שגם אמה נפטרה, כי הרגשתי שרק היא תבין אותי... ובאמת רק היא הבינה אותי... אבל הנה, הגעת למקום שבו כ-ו-ל-נ-ו מבינות אותך... תהיי חזקה.... בשבילך....... אני כאן , וכולנו כאן כדי להבין, לעזור ולתמוך...

 

[HiPo היחידה]

שקד..

אני אמנם איבדתי את אמי לפני 4 חודשים והאובדן שלי עוד מאוד טרי אז שלך בכלל עוד יותר טרי וכמה שאני מבינה אותך כי אין יום שלא עובר ואני מריצה לי בראש את כל החודש הראשון אחרי שאמי נפטרה, כל הכאב, התסכול, הגעגועים ובכלל ההשלמה עם מותה. מה שאני יכולה להגיד לך, שלא תאיצי בעצמך ותני לך כמה שאת רק רוצה זמן לעכל ולהתמודד כי אם תנסי לחזור כמה שיותר לשגרה, זה לא באמת יקרה, זה יקח יותר זמן ממה שאת חושבת וזה לטובה. אני אביא לך דוגמה מהחיים שלי: אמי נפטרה בערך שבועיים לפני כל הבגרויות שהיו אמורות להיות לי וכמה ימים אחרי השבעה, כשחזרתי לבי"ס פשוט לא היה לי כוח לכלום ובקושי הייתי קמה לבי"ס והייתי כמעט בטוחה שאני אפילו לא אצליח לעבור את הבגרויות אבל בסוף איכשהו עברתי אותם ובכלל לא רע ואחרי זה טסתי לחודש וחצי בחו"ל להיות עם האחיות שלי וכשחזרתי אמרתי לעצמי שהנה עכשיו הזמן לחזור לשגרה כי אין מה לעשות, אני לא יכולה לברוח מהחיים שלי לנצח. אז לאט לאט, יום יום התחלתי לעשות דברים, להעסיק את עצמי יותר, אם זה לבית ואם זה לחיים שלי עצמם ופשוט אני מתמודדת מדי יום עם הכל עם עזרה מאנשים קרובים אליי וככה מצליחים להמשיך בחיים עם כל הקושי. אבל החשוב ביותר שתתני לעצמך זמן כי אין לאן למהר כ"כ עכשיו...

 

[שקדון]

מכירות את הלחץ הסביבתי ../images/Emo35.gif ../images/Emo35.gif

תודה על התגובות חברות,

. זה לא שאני רוצה להאיץ ולחזור לשגרה. אני חשה שהשגרה רודפת אותי. במחשבותי אני מיוסרת וקרועה מכאב, אני בוכה הרבה, חושבת עליה, מנסה לשנן את החיים עד כה איתה כדי לא לשכוח דבר, ולו יכולתי הייתי לוקחת את הזמן בקצב שלי. הענין הוא שאני עובדת, ואם לשני ילדים צעירים. בעבודה המשכתי אחרי השבעה שבוע חופש, וחזרתי כי צריך . ומאז אני חשה שאני חיה בזיוף פנימי. אני לא יכולה להראות עצובה משום שזה מיד גורר תגובות (ולא מזדון) נוסח: החיים חזקים, החיים יפים, אסור להשבר, עוד יהיה טוב וכו'. ולא שיש לי בעיה עם התשובות האלה, אלא עם הדרך שבה זה נאמר. ובבית, הילדים צעירים, בתי מתגעגעת מאד מאד לסבתא האהובה שהיה לה קשר עמוק איתה, ואני מוצאת את עצמי פעמים רבות נוהגת במקום אם מסורה ותומכת (כמו שהיתה לי) פקעת עצבים, לא נינוחה וסבלנית ורק מחכה שהערב יגיע, שיילכו לישון כבר.... התחושה היא שאין מקום להיות בו, שנעקר לי הבסיס, ואין מקום וזמן לעבד את הכאב ולהתאבל. האבל כל כך פרטי, שאני לא יודעת איפה לבכות. אני מתגעגעת לאמא שנתנה לי את המקום, את החיבוק האוהב, המגע היחיד במיוחד. אני מתגעגעת לריח גופה, לקולה שמנגן את שמי. אני מתגעגעת לאמא. ולעיתים, אחרי שקראתי את סיפורכן, אני מרגישה אי נוחות. בכל זאת, הספקתי לחוות אמא בגילים הבוגרים של החיים, ויש בינכן צעירות כל כך, שלבי איתן על החוסר. אך כמו שנכתב כאן קודם, החוסר והבור שנוצר בעקבות מות אם, הוא עמוק, כנראה בכל גיל.

 

[hartuvim]

מוכר לי

אומנם איבדתי את אימי לפני 10 שנים, אבל זכור לי היטב שהרגשתי שכולם חוזרים לשיגרה ורק אני לא מבינה לאן כולם ממשיכים כשמבחינתי העולם עצר. אני מאוד מבינה את התחושה שמופעל עליך לחץ לחזור לשגרה כאשר את רחוקה מלהרגיש שזה מתאים לך. אני מתארת לעצמי שטיפול בילדים קטנים מקשה עוד יותר על האפשרות לקחת לעצמך את הזמן משום שהם באמת צריכים אותך. אני רק יכולה להציע לך לנסות למצוא את שביל הזהב בין חזרה לשגרה (מה שהחברה תובעת, אולי בגלל קושי שלה להכיל את הקושי והכאב) לבין הצורך שלך. אולי תוכלי לקחת לעצמך פסקי זמן, אולי בעצה אחת עם בן זוגך, דבר שיאפשר לך להיות גם עם הכאב שלך ולא רק להכנע לשגרה שהסביבה תובעת ממך. אני שולחת לך חיבוק ומקווה שלאט לאט תרגישי קצת הקלה.