איך מתגברים ?

[NUSH23]

../images/Emo7.gifאיך מתגברים ?

זה היה ממש כמו בסרט , אני המפקד הוא החייל התאהבנו ממבט ראשון - וכל יום זה רק הלל והתגבר מה שהיה ביננו. שנה וארבע היינו יחד, הספקנו גם לראות עולם אני בן 23 והוא בן 21.5. הוא מהצפון ואני מהמרכז - וזאת לא היתה הבעיה. הוא זה אהב ואני זה שבגד. זה קרה פעם אחת - אבל פעם אחת זה כבר יותר מידי! אני לעולם לא אסלח לעצמי, אני אחד שלא יכול לפגוע באחרים, והנה פגעתי באדם שאני כל כך אוהב. באתי וסיפרתי לו שבגדתי בו - ניסנו שוב להיות יחד עם "תנאים" כאלה ואחרים. וזה לא הצליח. אני אבדתי אדם שאני כל כך אוהב אדם מלאך - שהייתי נותן לו הכל בחיים. הכאב הזה לא יוצא ממני שלוקחים לך משהו יקר רק אז אתה מבין כמה הוא חסר לך. איך הוא אמר לי..."אני אוהב אותך ורוצה שתהייה מאושר ואיתי אתה לא, אני אצא לך מהחיים"... אני יודע מה זה כאב שיניים ויודע מה זה שעווה ואפילו יודע מה זה הסרת שיער בלייזר, אבל כזה כאב....בחיים לא היה לי. הוי בחור מקסים ואהוב שלי - תדע לך שאני מצדיע לך בליבי ואוהב אותך עד עמקי נשמתי. נוש "כל שתבקש לו יהי"

 

[hatul]

ערן... כואב לקרוא את זה... ../images/Emo24.gif

אני לא מכיר אותך, קראתי מדי פעם דברים שאתה כותב, לכן קשה לי להיכנס לעומק הדברים. אבל יש כמה דברים שבולטים כאן לעין, וצועקים עד לב השמיים.. "הוא זה שאהב ואני זה שבגד" - האם לא אהבת אותו? האם בזה שבגדת, וידוע שיש כל מיני רמות של בגידה, ואם תרצה, יש גם סקר ב"דובים בלבד", אתם עכשיו מוססתם שנה וארבעה חודשים של היכרות? של אהבה? של אינטימיות? "אני לעולם לא אסלח לעצמי" - עד אתה אוהב את עצמך? ממה שאתה כותב נשמע שאתה די בתדמית של מאצ´ו, של גבר שלא ממש מחצין רגשות. אם אתה לא תסלח לעצמך, מי יסלח לך? רק אם תוכל לשחרר את האשמה, ולתקן אותה בחמלה, תוכל להיות אדם טוב יותר. "ניסינו להיות יחד עם "תנאים" כאלה ואחרים" - היכרות אינטימית היא לא דבר שבא עם ספר הדרכה... כשאתה מנסה לחיות עם התניות של "אני יכול לעשות את זה, אבל עד כמה מסויימת, כי אחרת אעבור את הגבול", וניסיתי לחיות בצורה הזו בכמה דברים שלא אהבתי בעצמי, או שלא נחשבים מקובלים, וזה לא עובד! צורה כזו של חיים מקבעת אותך, מתמקדת בסימפטומים ולא מאפשרת לטפל בשורש העניין. כמו - מה היה חסר, מהו החסך שהביא להתנהגות הזו. או שמא מהו הדבר שניסית להוכיח. ואולי זו סתם הייתה התנסות... "איבדתי אדם שאני כל כך אוהב אדם מלאך - שהייתי נותן לו הכל בחיים" - עד כמה אתה מוכן לתת מעצמך? עד כמה אתה מכיר אותו? או הוא אותך? עד כמה היית פתוח עם עצמך ואיתו? אתה בטוח שאיבדת אותו? "אני אוהב אותך ורוצה שתהיה מאושר ואיתי ואתה לא, אני אצא לך מהחיים" - כאן טמון עיקר הכאב... הוא אוהב אותך, רוצה שתהיה מאושר. רוצה שתהיה איתו... אתה כבר לא מאושר... כבר התרחקת ממנו... התחלת לשקוע בתוך הכאב, בתוך האשמה... אני מקווה שתוכל לתקן את הדברים. תתחיל בלסלוח לעצמך... יובל

 

[hatul]

אנסה לצטט גם מתוך ספר

כשהתחלתי לרשום לך את התגובה, נזכרתי בספר "דרך האהבה" של מיגל רואיז. ספר שאני ממליץ עליו בחום. בספר הוא מבהיר את האמונות וההנחות הנובעות מתוך פחד ומערערות את האהבה לסבל ודרמה בקשרים האישיים שלנו. מיגל רואיז כתב בספרו "דרך האהבה", "הבעיה אינה במין. הבעיה נעוצה באופן שבו אנחנו משתמשים בידע ובשיפוט שלנו, כאשר למעשה אין מה להצדיק. כל כך קשה למוח להיכנע, להשלים עם כך שזהו המצב. יש לנו מערכת שלמה של אמונות לגבי מה שהמין צריך להיות, לגבי מה שהקשרים שלנו צריכים להיות, והאמונות האלה מעוותות לחלוטין. הוא כותב על בחורה דתיה, שהתחנכה שהמין הוא טוב רק במסגרת של נישואין, והיא מתחייבת להיות נאמנה, אבל יום אחד היא הולכת ברחוב, רואה גבר אחד ונמשכת אליו. המשיכה היא גופנית, רגעית, ונורמלית ביותר. כשהגרייה איננה, הגוף נרגע, אבל המוח צריך להצדיק את מה שהגוף חש. אחר כך היא חושבת על הבחור ועצם המחשבה עליו מעוררת שוב בגלל הזיכרון שקיים במוח. הגוף מגיב מפני שהמוח חושב על כך. אם המוח יניח לגוף, התגובה תיעלם כאילו לא הייתה מעולם. אבל המוח זוכר זאת, ומכיוון שאתם יודעים שזה לא בסדר, את מתחילה לשפוט את עצמך. המוח אומר שזה לא בסדר, ומנסה להדחיק את מה שהוא חש. כשאת מנסה להדחיק את המחשבות שלך, דווקא ההיפך קורה. את חושבת על כך יותר. ואז את רואה את הגבר ההוא וגם אם זה במצב אחר, הגוף שלך מגיב בעוצמה רבה יותר. אם בפעם הראשונה פשוט הנחת לשיפוט, ייתכן שכאשר תראי אותו בפעם השניה, לא תתעורר אצלך שום תגובה. וכעת את רואה את הגבר, ומרגישה תחושות מיניות, ואת שופטת את התחושות האלה וחושבת "אוי אלוהים, זה לא בסדר. אני אישה נוראה." את צריכה להיענש; את אשמה; את מידרדרת במהירות, ובגלל לא כלום, רק מפני שהכל קורה במוח. אולי הגבר ההוא בכלל לא יודע שאת קיימת. את מתחילה לדמיין את העניין, את מניחה הנחות, ואת מתחילה לרצות אותו יותר. מאיזושהי סיבה את פוגשת את הגבר, מדברת איתו, ונעים לך מאוד. הדבר הופך לאובססיה, הוא מושך מאוד, אבל את פוחדת. ואז את מתעלסת איתו, וזה הדבר הכי נהדר וגם הכי גרוע בחיים בעת ובעונה אחת. כעת את באמת צריכה להיענש. "איזו מין אישה תתיר לתשוקתה המינית להתגבר על חוש המוסר?" מי יודע אילו משחקים עומד המוח לשחק. כואב לך, אבל את מנסה להכחיש את רגשותיך; את מנסה להצדיק את מעשייך כדי למנוע כאב רגשי. "ובכן, קרוב לוודאי שבעלי עושה אותו הדבר." המשיכה נעשית עזה יותר, אך לא בגלל הגוף שלך; זה קורה מפני שהמוח עסוק במשחק. הפחד נעשה לאובססיה, וכל הפחד שיש בך לגבי המשיכה המינית שלך הולך ומתעצם. כשאת מתעלסת עם הגבר הזה, יש לך חוויה אדירה, אבל לא מפני שהוא נהדר, ולא מפני שהמין היה נהדר, אלא מפני שכל המתיחות, כל הפחד, משתחררים. כדי לבנות את הכל מחדש, המוח משחק במשחק שזה בגלל האיש ההוא, אבל אין זו האמת. הדרמה ממשיכה להתפתח, וכעת היא רק משחק נפשי פשוט. זה אפילו לא מציאותי. אין זו אהבה, מפני שקשר מסוג זה נעשה הרסני מאוד. זהו הרס-עצמי מפני שאת מכאיבה ופוגעת בעצמך, והמקום שכואב במיוחד הוא מה שאת מאמינה. לא חשוב אם האמונה שלך נכונה או שגוייה או טובה או רעה, את מפירה את האמונות שלך, וזה דבר שאנחנו רוצים לעשות, אך בדרכו של הלוחם הרוחני, ולא בדרכו של הקורבן. כעת תשתמשי בחוויה הזאת כדי להעמיק לתוך הגהינום, ולא כדי לצאת מהגהינום."

 

[לירונר]

../images/Emo24.gif

אני בטוח שהוא אוהב אותך, אני בטוח שהוא מבין אותך, אני בטוח שהוא רוצה אותך. אז בגדת, ופגעת, אבל הוא מוכן לסלוח לך. הוא מבין אותך, וטוב שכך.