אבא

The Reuty

New member
../images/Emo7.gifאבא../images/Emo7.gif

אבא שלי נפטר לפני 8 חודשים בערך. אני לא קולטת את זה, לא מעכלת את זה. אני עדיין חיה בהכחשה. חודש וחצי אחרי שהוא נפטר, עברתי דירה, ותמיד מחינתי, הוא נשאר בבבית. וכל פעם שאני חוזרת הביתה, זה היה נקלט לי, שהוא לא פה. זה בא לפעמים, אני יושבת וחושבת ותפאום נזכרת שהוא בעצם לא פה... שהוא לא יחזור.. שהפעם הוא הלך, לתמיד. כולם אומרים לי שהוא פה, ושהוא שומר עליי. אבל זה לא מנחם אותי. אני רוצה חיבוק, רק עוד חיבוק אחד. אחרי חודש שהוא נפטר, שכחתי איך הקול שלו נשמע. התמונה של המראה שלו מטשטשת לי. אני מסתכלת בתמונות - וזהו לא הוא. רק בתמונה אחת/שתיים אני רואה שזה הוא. ואני לא יכולה להסתכל על תמונות אלו. אני רק בוכה כשאני רואה אותם. אני לא מעכלת את זה. עכשיו אני בבית. וכל פסח אני ואבא היינו עושים בדיקת חמץ ולמחרת בבוקר הייתי הולכת להבעיר את החמץ והוא היה מברך במרפסת (הוא היה אדם מאד חולה..). מי יעשה איתי השנה בדיקת חמץ?
עם מי אני אריב כל הזמן?
מי יעצבן אותי כל היום? מי כל שתי דקות יבקש ממני מים? במי אני אטפל? אמח כל כך מתגעגעת אליו. זה נראה כאילורק אתמול הוא ישב פה וצחק. אבל לפעמים זה נראה כיאלו עברו 20 שנה מאז שהוא נפטר.. כשאנשים שואלים אותי עליו, אני עונה בחוסר רגישות. כאילו אני מתנתקת מהגוף שלי ועונה. ואז אני חוזרת לגוף כאילו כלום לא קרה. אני אפילו מחייכת וצוחקת וזה מוזר, כי אני לא מספרת דברים שמחים, אני מספרת דברים כואבים. על המחלות שלו, על מה שקרה לו לפני שהוא נפטר... זה כואב לי. אני לא רוצה שליל הסדר הזה יגיע! לא רוצה!!!!!! מי יקרא לנו את המגילה?!!??!? מי?!?!!?!??!!? סליחה.. תודה על ההקשבה.
 

acky007

New member
הכל כל כך מוכר.......

רעות - אצלך - 8 חדשים אצלי - 4 שנים.. אצל האחרים - משכי זמן שונים........... אבל תחושת האבדן זהה אצל כולם, לא משנה כמה זמן עבר, ובעיקר בחגים הללו, החגים היהודיים שהינם בעיקר חגי משפחה.. יש הרבה דברים חכמים במנהגי היהדות - על המצב הזה של חגים באין או בחסר של משפחה, על זה אין מענה, ולא נותר אלא לשנס מתניים, לנשוך שפתיים - או פשוט לברוח מן הארץ בתקופת החגים - ולעבור את החגים הללו ככל שניתן בשלום. רק עוד הערה קטנה - למה ההתנצלות? הרי לשם כך קיים הפורום הזה... אז תשפכי את כל הכאב חופשי, פה לא מתנצלים כשכואב!!! חג שמח
, כבר אמרתי????
 

The Reuty

New member
ההתנצלות הייתה כי...

האמת, לא יודעת למה התנצלתי. התפרקתי, ואם הייתי מדברת אז הכל היה בבכי ובצעקות.. אז ככה נכתבה ההודעה, כל הסימני שאלה וסימני הקריאה. פשוט הרגשתי צורך להתנצל
חג שמח גם לך! אני מקווה ששלי יהיה שמח. אני יודעת שיהיה הרבה בכי, כי זה חג הפסח הראשון בלעדיו
... תודה על ההקשבה והתמיכה
 

acky007

New member
פסח ראשון.........

זה אחד הדברים הקשים שעלינו לעבור - ויש מספיק דברים קשים בדרך... אני זוכר את הפסח הראשון: הכריחו אותי לעשות סדר (זה היה קצת יותר מחדשיים לאחר שנהרג...) החלק הראשון של ההגדה עוד עבר איכשהו....אבל בחלק השני, כשהגיעו השירים - פשוט ברחתי מהבית ושוטטתי לי ברחובות עד שנרגעתי ויכולתי לחזור ל"שמחה"........ אבל עם הזמן אתה לומד לחיות גם עם השמחות, לפחות עם מה שנותר מהן... אתה פשוט מצמיד חזק את המסכה ו.........לוקח אוסקר בקלות.... ובכל זאת - שיהיה חג !!! ושיהיה רק טוב
 

The Reuty

New member
כנראה שבאמת אני אהיה עם מסיכה

כל החג. למרות שאני שונאת מסיכות... למזלי אנחנו קוראים רק את החלק הראשון של ההגדה. אבא היה קורא את הרוב
עכשיו כנראה אח שלי הבכור יקרא. לא רוצה. אני רוצה לברוח מפה... אוף. שונאת חגים. חג שמח.
 

liat1953

New member
מסכה../images/Emo122.gif

רעות יקרה....תעשי רק מה שמתאים לך... אם מתאים לך לשים מסכה שימי אותה ...במידה ולא היי את טבעית כמו שמרגיש לך...אין כאן חוקים...כל אחד עושה מה שנכון ומתאים לו ביותר. אני למשל לא הולכת מאז שבני נפל לחגוג את החגים בו מסובין כל בני המשפחה יחד...זאת עד השלב בו יהיו לי נכדים ...אז אנשוך שפתיים ואחגוג וכמובן גם אשים את המסכה שהיא האביזר הכי קרוב אלי היום...איני רוצה רחמים ולא בכל מקום יודעים את מה שמצוי בתוך תוכי. באשר לבריחה מפה...אגלה לך...גם את זה ניסיתי ,לא אחת...את הכאב אנחנו לוקחים איתנו לכל מקום...אני יצאתי מהארץ בתקופת החגים ותמיד חיפשתי מקום בו אין ישראלים וסמלי החג...אבל כמו שאמרתי....הכאב נשאר באותו מקום...לא זז...רק במקום שונה בלי זכרונות משותפים עם בני במקומות אליהם אני נוסעת. שיהיה לך ולכולם חג קל ונעים.
 

The Reuty

New member
היי

לא משנה כמה אני ארצה לברוח מפה, אינ לא יכולה. אמא שלי רוצה שכולנו נהיה פה. גם ככה היא לבד במשך כל השבוע (אח שלי הגדול חוזר מהעבודה בשמונה וחצי בערב ויוצא בחמש בבוקר). אז לפחות בחגים ובשבתות, היא רוצה שנהיה איתה. אני אתנהג איך שאני מרגישה, ומי שזה ימצא חן בעיניו, לא צריך להתייחס. אני יודעת שלכולם יהיה קשה ושיהיה בכי. אני פשוט לא רוצה שהחג הזה יגיע. אני לא יודעת אם אני אוכל להתמודד עם זה. עם קריאת המגילה - מבלי שאבא יהיה פה.. בסוף החודש הבא יש כבר אזכרה של 11 חודשים.. איך הזמן עבר כל כך מהר?! זה נראה כאילו זה היה אתמול.. כאילו רק אתמול הוא ישב בכורסא שלו וצחק. כאילו רק אתמול רבנו והוא צעק עליי ואני עליו
אני מבולבלת. אני לא יודעת מה אני מרגישה. אני רק יודעת שאני לא רוצה שהחג הארור הזה יגיע. לא רוצה. לא רוצה שסוף החודש הבא יגיע. לא רוצה צעקות ובכי מזוייף מהדודות (אחיות שלו), לא רוצה "תמיכה" מהן, או מהבני דודים, לא רוצה שישאלו אותי מה שלומי מתוך נימוס ולא מתוך איכפתיות, לא רוצה שיתייחסו אליי כאילו אני ילדה קטנה. אז מה אם אני בת 19? אני לא תינוקת... לא רוצה את זה! אני לא רוצה!!! יכול להיות שגלשתי מהנושא, סתם רציתי לשפוך..
 

liat1953

New member
תמשיכי להוציא

לשחרר ולשפוך כל מה שאת מרגישה...זה מקל ולו במעט...כבר טוב. תרגישי נוח ללא עקבות...זה המקום...כולם כאן מבינים על מה את מדברת ומה את מרגישה,לצערנו כולנו באותו מקום...במקום של כאב נוראי... כולנו כואבים לפני חג שהוא כל כך משפחתי ויחד,נזכרים בכל מה שהיה ולא ישוב עוד לעולם.... אני כבר ארבע שנים מאז האובדן הנורא מכל...לקראת החגים מרגישה שהכל בי מתכווץ,מתכנסת בתוך עצמי...מרגישה שכל רגע הכל הולך להשתחרר ולהתפרץ ..אך לא,הכל נשאר בפנים...כואב עד אימה...עדין לא מאמינה שאכן הוא איננו...אולי, חלמתי חלום בלהות ועוד מעט אתעורר? לא פעם שומעת את קולו ,פתאום מאי שם וצמרמורת אוחזרת בגופי....ההיה או חלמתי חלום.מהר מאד מתעוררת ומבינה שאני במציאות נוראית שהיא אל חזור.הוא לא ישוב לעולם. ילדה יקרה,קבלי
לחיזוק תמשיכי להוציא מה שאת מרגישה.
 

The Reuty

New member
תודה../images/Emo24.gif

זה כיף לך שלפעמים את שומעת את קולו, אני כבר לא זוכרת איך הוא נשמע. חודש אחרי שהוא נפטר כבר לא זכרתי את הקול שלו. אני זוכרת רק את ההליכה המצחיקה שלו ואת המגע של העור שלו. חח הוא היה הולך כמו פנגווין, מתנדנד מצד לצד, וזה היה כזה חמוד.. במקום שאני עובדת, יש מישהו שדומה לו קופי. אפילו העור דומה ויש לו כתמים כמו שהיה לאבא. בהתחלה, לא יכולתי להסתכל עליו וקיללתי אותו כל הזמן. קיללתי אותו, למה הוא חי ואבא לא!? למה הוא פה, ואבא לא?! אבל לאט לאט הסתכלתי על הצד החיובי, שכל פעם שאני מסתכלת עליו, אני נזכרת באבא ומחייכת. כל פעם שאני בוכה, אני מרגישה הקלה, אבל אחרי כמה זמן המועקה חוזרת, וחוזרת בעוצמה חזקה יותר.. אני כל כך מתגעגעת אליו.. זה לא הוגן שהוא לא פה. הוא רצה ללכת, הוא רצה להיות עם ההורים שלו. תשעה חודשיפ לפני שהוא נפטר סבתא נפטרה. והם היו קשורים, כל כך קשורים. כשהיא נפטרה, הוא אמר לה בלוויה "אני לא אגמור את השנה שלך, אני מבטיח לך" וזה באמת מה שקרה
. הוא קיים את ההבטחה שלו אליה, אבל מה עם ההבטחה שלי!? שהוא לא יעזוב אותי!?
דיי אני לא יכולה יותר. זה כואב לי שהוא ככה עזב אותי. זה כואב.
 
גם בעלי ואבי ילדיי

נפטר לפני שלושה וחצי חודשים הכאב הוא בלתי נתפס ובלתי נסבל אנחנו לא ממש מצליחים להתרומם מהבור העמוק שנפלנו אליו אבל את הפסח הזה הראשון בלעדיו ולצערי לא האחרון (הרי יבואו כל מיני ראשונים אחריו עצמאות ראשון,יום הולדת ראשון, יום נישואין וכד') החלטנו לחגוג כדת וכדין ויהי מה. הילדים והנכדים ממש מחכים אבל יודעים שיהיה קצת עצוב ונכד אחד אפילו הציע שעם הכסא של אליהו הנביא נשים גם כסא לסבא שחסר. וכך נעשה ונחגוג את ליל הסדר כל אחד עם מחשבותיו ועצבונו אבל בתחומי הבית שלנו לא אצל אחרים ולא עם אחרים כדי שנרגיש בנוח כאשר נרגיש שקשה לנו מאד. אז שיהיה חג שמח (מישהו אמר לי שיהיה חג טוב כי שמח זה לא) ומה שלא יהיה זה יעבור והרי גם שאר הימים הם קשים פחות או יותר.
 

The Reuty

New member
גם אנחנו ככה, רק המשפחה חוגגת

אמא הזמינה את האחיות שלו, אבל כצפוי כל אחת המציאה תירוץ אחר (אני עושה עם הילדים שלי, אני נוסעת לזה ולזה). אז החלטנו שנעשה רק אנחנו. אמא האחים ואני. אני יודעת שתמיד יהיה "ראשון בלעדיו". אבל בפסח זה הכי חזק. בארבע השני האחרונות רק אני הייתי איתו. כל האחים שלי עזבו את הבית, ואני נשארתי. וכל פסח הייתי עושה איתו את ביעור החמץ. הייתי מחביאה את החמץ ולוקחת אותו יד ביד (הוא לא יכל ללכת לבד) כדי שוהא יימצא את החמץ. ואז, למחרת בבוקר, הייתי יורדת למטה והוא מהמרפסת היה מברך על ביעור החמץ. ועכשיו, אין מי שיעשה את זה. אמא שלי צעקה עליי אתמול או שלשום, לעשות עם אח שלי את הביעור חמץ. שאני אחביא והוא ימצא. אבל לא רציתי, הסתגרתי בתוך החדר. לא יכולתי לעשות את זה.. תודה על ההקשבה והתגובה. תהיי חזקה
 
משתתפת בצערך פנינה

לא מתרוממים כל כך מהר קחו את הזמן הפצע טרי ומדמם טבעו של פצע עמוק שהוא מגליד ואז כואב רק לפעמים לא יאומן אך גם השלב הזה מגיע מחבקת פנינה
 
תודה על החיבוק

מקרב הלב יודעת שהזמן הזמן מן הסתם יקהה במעט אולי את הכאב הנורא הזה. האדם שאהבתי יותר מחיי אבד לי לנצח ואין נחמה. לא מצליחה להבין לא מצליחה לקבל והיום גם הבנתי שלא אראה אותו יותר לנצח וזה לא מתקבל על הדעת. לפעמים יש ימים שאני אומרת לעצמי שאהיה חזקה ואתגבר אבל הימים האלה בודדים וספורים בשאר הימים האבל הוא עמוק וכל שבוע אני ליד קברו יושבת שם ולא מאמינה לא מאמינה. מקוה שאת הצלחת כן להתרומם קצת מהמקום הנורא הזה מחבקת חזרה פנינה
 
למעלה