../images/Emo67.gifמכות
אני יודעת שדנו בזה לא מעט ובכל זאת שואלת. אתמול היינו בפגישת היכרות עם הגן של שנה הבאה. רוב הילדים לא מהמושב שלנו כי הגן במושב סמוך, לא במושב ממש. הפשפש נהנה כהוגן, ניסה כל מה שראה עד שנתקל בילד חמוד מהמושב שלנו, בן שנה ו-8. הפשפש בן שנתיים וחצי. ישר הוריד לו כאפה. בלי שום סיבה. עומר קצת כעס עליו, ניסה לשכנע אותו שזה לא נעים, והוא כהרגלו חייך. אני אפילו לא יודעת לומר אם זה ממבוכה או מהנאה. אחרי כמה דקות הם שוב נפגשו והפשפש שאל בנונשלנטיות את הגננת "אני יכול להרביץ לו?". (כמעט נפלנו מצחוק בשקט בצד. לא יכלנו שלא) והיא בנעימות הסבירה לו שלא, ולמה וכו'. הוא השתכנע ועזב אותו. כמעט כל צהרים הוא מרביץ לאותו ילד בגינה. יש עוד ילדה אחת שקטנה ממנו וסופגת את נחת זרועו. ואני לא מבינה למה. אולי זה שהם מיד מתחילים לבכות גורם לו לרצות להרביץ להם. זה משהו ממש חדש. כלומר, תמיד הוא היה ילד שמרביץ אבל תמיד היתה סיבה. לקחו לו, עמדו לידו מדי קרוב כשהתנדנד, דברים כאלה. ועכשיו זה ממש סתם. ורק לילדים שקטנים ממנו. לא תינוקות. דווקא את הקטנטנים הוא מאוד אוהב, מלטף, מחבק. ואני ממש לא יודעת איך להתנהג איתו. בדר"כ אני צופה את זה מראש, לא תמיד מצליחה למנוע את זה. וכשזה קורה הוא פשוט מחייך. בדר"כ מבקש סליחה מיוזמתו אבל יכול דקה אחרי זה להרביץ שוב לאותו ילד. אנחנו מדברים על זה הרבה, גם כשאנחנו שנינו בבית לבד, או לפעמים לפני שאנחנו יוצאים לגינה. אני לא רואה שזה עוזר. הוא אומר "אני לא מרביץ. זה לא נעים לו". ומרביץ.
אני יודעת שדנו בזה לא מעט ובכל זאת שואלת. אתמול היינו בפגישת היכרות עם הגן של שנה הבאה. רוב הילדים לא מהמושב שלנו כי הגן במושב סמוך, לא במושב ממש. הפשפש נהנה כהוגן, ניסה כל מה שראה עד שנתקל בילד חמוד מהמושב שלנו, בן שנה ו-8. הפשפש בן שנתיים וחצי. ישר הוריד לו כאפה. בלי שום סיבה. עומר קצת כעס עליו, ניסה לשכנע אותו שזה לא נעים, והוא כהרגלו חייך. אני אפילו לא יודעת לומר אם זה ממבוכה או מהנאה. אחרי כמה דקות הם שוב נפגשו והפשפש שאל בנונשלנטיות את הגננת "אני יכול להרביץ לו?". (כמעט נפלנו מצחוק בשקט בצד. לא יכלנו שלא) והיא בנעימות הסבירה לו שלא, ולמה וכו'. הוא השתכנע ועזב אותו. כמעט כל צהרים הוא מרביץ לאותו ילד בגינה. יש עוד ילדה אחת שקטנה ממנו וסופגת את נחת זרועו. ואני לא מבינה למה. אולי זה שהם מיד מתחילים לבכות גורם לו לרצות להרביץ להם. זה משהו ממש חדש. כלומר, תמיד הוא היה ילד שמרביץ אבל תמיד היתה סיבה. לקחו לו, עמדו לידו מדי קרוב כשהתנדנד, דברים כאלה. ועכשיו זה ממש סתם. ורק לילדים שקטנים ממנו. לא תינוקות. דווקא את הקטנטנים הוא מאוד אוהב, מלטף, מחבק. ואני ממש לא יודעת איך להתנהג איתו. בדר"כ אני צופה את זה מראש, לא תמיד מצליחה למנוע את זה. וכשזה קורה הוא פשוט מחייך. בדר"כ מבקש סליחה מיוזמתו אבל יכול דקה אחרי זה להרביץ שוב לאותו ילד. אנחנו מדברים על זה הרבה, גם כשאנחנו שנינו בבית לבד, או לפעמים לפני שאנחנו יוצאים לגינה. אני לא רואה שזה עוזר. הוא אומר "אני לא מרביץ. זה לא נעים לו". ומרביץ.