מכות

[tonti]

../images/Emo67.gifמכות

אני יודעת שדנו בזה לא מעט ובכל זאת שואלת. אתמול היינו בפגישת היכרות עם הגן של שנה הבאה. רוב הילדים לא מהמושב שלנו כי הגן במושב סמוך, לא במושב ממש. הפשפש נהנה כהוגן, ניסה כל מה שראה עד שנתקל בילד חמוד מהמושב שלנו, בן שנה ו-8. הפשפש בן שנתיים וחצי. ישר הוריד לו כאפה. בלי שום סיבה. עומר קצת כעס עליו, ניסה לשכנע אותו שזה לא נעים, והוא כהרגלו חייך. אני אפילו לא יודעת לומר אם זה ממבוכה או מהנאה. אחרי כמה דקות הם שוב נפגשו והפשפש שאל בנונשלנטיות את הגננת "אני יכול להרביץ לו?". (כמעט נפלנו מצחוק בשקט בצד. לא יכלנו שלא) והיא בנעימות הסבירה לו שלא, ולמה וכו'. הוא השתכנע ועזב אותו. כמעט כל צהרים הוא מרביץ לאותו ילד בגינה. יש עוד ילדה אחת שקטנה ממנו וסופגת את נחת זרועו. ואני לא מבינה למה. אולי זה שהם מיד מתחילים לבכות גורם לו לרצות להרביץ להם. זה משהו ממש חדש. כלומר, תמיד הוא היה ילד שמרביץ אבל תמיד היתה סיבה. לקחו לו, עמדו לידו מדי קרוב כשהתנדנד, דברים כאלה. ועכשיו זה ממש סתם. ורק לילדים שקטנים ממנו. לא תינוקות. דווקא את הקטנטנים הוא מאוד אוהב, מלטף, מחבק. ואני ממש לא יודעת איך להתנהג איתו. בדר"כ אני צופה את זה מראש, לא תמיד מצליחה למנוע את זה. וכשזה קורה הוא פשוט מחייך. בדר"כ מבקש סליחה מיוזמתו אבל יכול דקה אחרי זה להרביץ שוב לאותו ילד. אנחנו מדברים על זה הרבה, גם כשאנחנו שנינו בבית לבד, או לפעמים לפני שאנחנו יוצאים לגינה. אני לא רואה שזה עוזר. הוא אומר "אני לא מרביץ. זה לא נעים לו". ומרביץ.

 

[אלדורית]

אז בואו אלינו ונראה אם הם כוחות

כי גם הקטנה שלנו מתמחה בשיטה הזאת: הכאה עם העדפה לקטנים ממנה אבל לא לתינוקות פצפונים ממש (בערך מהגיל שאת יכולה להגיד "איזה יופי הם יכולים לשחק ביחד"...) וגם לה יש קורבנות מועדפים בגינה. וגם היא יודעת שזה לא נעים, וגם היא יכולה להמשיך לחייך כאילו כלום אחר כך. אנחנו עושים את כל המהלכים הקבועים בענין, ומחכים שיחלוף זעם.

 

[צימעס]

כשתמצאי פתרון פלאים

(כמו התרכיז דולפינים, למשל), תגידי לי.

 

[שחר של עמית]

שנעשה תחרות? ../images/Emo8.gif

גם אצל הבן שלי (גיל דומה מאד) יש תופעה כזו. גם בגן עצמו, וגם עם חברים מסויימים מחוץ לגן. וגם הוא עדין ודואג מאד לתינוקות. לי יש הרגשה שכאשר מדובר במטרות ספציפיות שחוזרות על עצמן, זה איזשהו דפוס נלמד. יש כל כך הרבה אקשן ועניין סביב ההרבצה הזו, שפעם-פעמיים זה עבד, והנה הילד גילה כפתור שלוחצים עליו וההילולה מתחילה. גם אני מסמנת

על כל העצות הטובות והנכונות, ועדיין ללא הועיל. אני פשוט מקווה שכמו מים על אבן, בסוף המנטרות שלי יעזרו וזה יחלוף לו.

 

[לילך של בילי]

טונטייהההההה!!!!

מה קורה? ת'געגענו! מזדהה עם הסיפור... רק תארי לך את הסיטואציות האינסופיות של המפגשים של בילי ויהלי. בכל פעם שלרגע קט מסובבים את הראש - יהלי בוכה וכרצים לראות מה קרה, בילי מייד אומרת "לא מרביצים ליהלי" - ובתרגום פשוט - "כפכפתי אותה כשלא ראיתם!". כנראה שיש פה משהו כמו בטבע - "המקום" במשפחה או בגן, קביעת הטריטוריה שלי.

 

[irisgh]

כמה דברים מכיוון אחר.

בדברים שחוזרים על עצמם: יניב כבר יותר גדול, אבל בגיל ההוא הייתה לו תקופה כזו. בכל אופן, בגינה: אם הרביץ, מיד לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שאי אפשר לשחק ככה בגינה. אם חזר על זה, מיד הלכנו משם. גם אם צרח, השתולל, בכה. כשהוא למד את זה, איך שלקחתי אותו בפעם הראשונה, הוא התחיל לצרוח ולהתנגד. לא וויתרתי, אלא החזקתי אותו חזק, ואמרתי שככה אי אפשר לשחק. ורק אם הוא יכול להרגע, ולא להרביץ, אפשר לחזור לשחק. בדברים לא צפויים, חד פעמיים, כן נתתי לו להשתתף. אי אפשר למנוע ממנו את כל החיים. אבל גינה, שיש מתחת לבית, ומחר יש יום חדש, בפרוש אפשר. אגב, בגן, בגיל שנתיים וחצי, הוא נשך פעם. זה היה גן אמריקאי. עשו מזה סיפור איימים. לקחו אותו למנהלת, התקשרו אלי, נשך פעם שניה. אותו ריטואל פלוס אמרו שאי אפשר להיות בגן אם נושכים. (כן כן, ממש השעיה לילד בן שנתיים וחצי כולו). תוצאה? שלי לא נשך יותר. וגם אף אחד אחר לא נשך שם. נקודה. אז זה לא אומר להיות איתם קשוחים כמו קציני מבחן אמריקנים. אבל הלקח שאני למדתי מזה, הוא שבמקרה בו אנחנו מאוד מוחלטים, הם לומדים הרבה יותר מהר.

 

[tonti]

אז זהו שלא כ"כ איכפת לו.

אתמול למשל היינו בגינה, הוא הרביץ למישהו. אמרתי לו שאם זה חוזר על עצמו עוד פעם אחת אנחנו הולכים הביתה (ולא האמנתי על עצמי שאני אומרת את זה). באותו רגע הוא הרביץ ואמר לי "הביתה!". שמחים ומאושרים הלכנו הביתה ועד עכשיו אני לא מבינה בשביל מה הוא הרביץ. אולי כי הוא רצה להיות איתי לבד ביית. יכוליות.

 

[irisgh]

../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif

יניבי מתישהו כל כך הפנים את העניין של השתוללות = הבייתה, שכשהוא היה עייף מדי ורצה הבייתה, ואנחנו התמהמנו באריזה (נניח כי היינו אצל חברים שהיה לנו מאוד כיף אצלם), הוא היה מתחיל להשתולל בידיעה שבצורה הזו אנחנו מיד עפים... לצערי, עד היום הוא עדיין משתולל כשהוא לא רוצה להיות במקום. את זה עוד לא למדתי איך לשנות. יש משפחה שלמה, לא ילד אחד, והוא לא היחיד שקובע איפה נהיה..

 

[צימעס]

אז אני אגיד לך מה -

אל תאימי "אם אתה מרביץ - הולכים הביתה", זה הרי לא עונש. את כן יכולה להציע לו ללכת הביתה כשאת רואה ששהוא במצברוח של כמעט-מכה. את כן יכולה להציע לו ללכת הביתה מיד אחרי שהוא מרביץ ("אני מבינה שאתה לא רוצה לשחק עם ילדים. נלך?"). לי זה מזכיר מצב בבית שהם מנופפים עם איזה מקל. בד"כ אני מבקשת שיעברו עם המקל לזירה פחות צפופה (כלומר - לא ליד הראש שלי, לא ליד הראש של התינוקת, לא ליד הפורצלנים

). אם מתעקשים, אני שואלת "אתה רוצה שאני אקח ממך את המקל, כדי שישיה לך קל יותר לא לנפנף?". בד"כ התשובה חיובית. ככה - התערבתי, חתכתי את המשחק, עשיתי את זה אפילו פיזי, אבל הכל בהסכמה. (ולא - אין פה שום איום סמוי. הם לא מפחדים ממני).

 

[נטעטע]

../images/Emo3.gifפורצלנים עם ילדים קטנים

יפה לך!

 

[צימעס]

זה היה לשם המליצה. אין לי כזה בבית.