פרשת השבוע

[כהןניר]

פרשת בהעלותך חלק ב'

מה הייתה עמדתו של הרמב"ם, ההוגה הפוליטי החשוב בתולדות ישראל, בשאלה זו של מנהיגות, מנהיגות במשבר, קרבה וריחוק, עיון ומעשה, יחיד ורבים? במבט ראשון תורת המנהיגות של הרמב"ם עשויה לעורר בעינינו תמיהה, שכן הרמב"ם נקט, הן בכתביו הן בחייו האישיים, את שתי הגישות המתחרות כאחת; ולא עוד, אלא שהוא אימץ כל אחת מהן דווקא בגרסה קיצונית ורדיקלית משלו. במה דברים אמורים? הרמב"ם הבחין בין דרגות ושלבים שונים במהלך התפתחותו של איש המעלה, של המנהיג האידיאלי. בשלב ההשתלמות האישית, הרמב"ם אכן ממליץ בפני היחיד להתרחק מן הרבים, להסיח את דעתו מן הקהל, ממטרתו. תהליך ההכשרה הרוחנית מחייב את הפרט להתרחק מן הכלל, לנתק עצמו ככל האפשר מן התלות הנפשית בחברה הסובבת ובמוסכמות ההמוניות שפשטו בקרבה. המנהיג הפוטנציאלי נדרש לעצב לעצמו תחילה קלסתר פנים אינדיבידואלי, לפתח לו עצמיות משלו ומלאות פנימית. רק מי שיש לו משלו יוכל להורות דרך לאחרים. באופן פרדוכסלי, לכאורה רק מי שדי לו בעצמו, בתורתו ובמושכלו, ולכן איננו זקוק עוד לתהילה, לשררה ולשלטון, רק הוא לבדו ראוי לצאת החוצה, להנהיג ולמשול. הרמב"ם חידד מאוד את ההבחנה הזו בין מסלול ההשתלמות לבין פסגת השלמות. מצד אחד בשעה שהרמב"ם מנחה את הקורא כיצד ילך במסלול ההתפתחות הרוחנית, הוא מנסח בחריפות רבה את הדרישה להסחת הדעת מן החברה. הוא גם אינו מהסס להציג בפנינו דגם של התנהגות, שבו האדם המתעלה פונה אל שאר בני האדם כאילו היו "כבהמה או כחיה", דהיינו, הוא מעוניין רק להיחלץ מנזקיהם ולקבל מהם תועלת בסיסית (מורה הנבוכים ב, לו). שהרי בסופו של חשבון "השגת השם תשלם בבדידות ובהתפרדות ומפני זה ירבה כל חסיד להיפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק (אלא) לצורך הכרחי" (שם, ג נא). חסיד זה עשוי גם לפרוש אל המדבר, ובלבד שיבטיח את עצמו מהשפעתן השלילית של הבריות ומפגיעתן הרעה (שמונה פרקים ד, הלכות דעות ו, א). הוא עשוי אפוא להידמות בעיננו ל"רובינזון קרוזו" פילוסופי הבונה את דמותו ללא תלות באחרים. מצד אחר, זוהי הדרך המוליכה לקראת צמיחת מנהיג של אמת, לפי דוגמתם האידיאלית של אברהם ומשה. כיצד? הרמב"ם ראה את תהליך הלימוד בתור תהליך של הפנמה: הפנמה של האמת האובייקטיבית, רכישה הדרגתית של תכנים קוסמיים ומטפזיים, שהאדם "קונה" אותם אליו, אל הכרתו ואל אישיותו, והוא עושה אותם חלק ממנו. ה"אני" אשר נבנה בדרך כזאת, סבור הרמב"ם, עשוי אחר כך להוסיף ולהתרומם עד למדרגתו של המנהיג האידיאלי. זאת משני טעמים: ראשית, מי שהפנים לתוכו את האמיתות והמושכלות האוניברסליות, השתחרר מניה וביה מנקודת המבט הפרטית, המוגבלת האגוצנטרית. הוא יזדהה אם כן עם האינטרס של הכלל, כפי שנדרש מן המנהיג האידיאלי. שנית, מי שלמד להכיר את המציאות האובייקטיבית, את הבריאה האלוהית, להבדיל מזה שדעתו תלויה כולה בדעת הקהל, אמור להתרומם לא רק מעל צרכיו הפרטיים אלא גם מעל המוסכמות ו"המפורסמות" האנושיות, ולסלול דרך חדשה בפני העם והאדם. רק איש כזה, שאינו נטוע כולו בזמנו ובמקומו אלא רואה לפניו את המכלול, עשוי להעז ולגלות ברבים אופציה אחרת, מהפכנית – כפי שעשו לפניו אברהם ומשה כאשר יצאו בשם אלוהים לקעקע את התרבות האלילית, הלוא היא התרבות האוניברסלית והבלעדית של תקופתם. בל נטעה בדבר: הרמב"ם ידע היטב כי גדולה בפילוסופיה איננה מבטיחה גדולה בהנהגה. לשם כך יש צורך גם בהשראה, בדמיון, בתקשורת עם ציבור (בלשונו: ב"כוח מדמה"). אולם הוא ראה את פיתוחה של הרוח בתור תנאי הכרחי לצמיחתו של המנהיג הדגול. במובן זה אידיאל המנהיגות של הרמב"ם, כלום לא הצטיירה האוטופיה האפלטונית הזו כבר במקרא? כלום לא התמלאה כבר בדמותם האידיאלית של משה, יהושע ושופטים לפני מלוך מלך בבני ישראל, היינו, לפני שהתרחש הפילוג ההיסטורי בין מלך (מדיני) לבין נביא(רוחני), או בין מלך לחכם? (ומאוחר יותר גם בין ראש הגולה לגאון, בין הפרנס לרב הקהילה וכיוצא בהם). וכלום אין זה גם איחוד הרשויות המיוחל לעתיד לבוא בדמותו של המלך המשיח, של המושיע המדיני שהוא הגואל הרוחני? מנהיגות היא היכולת להניע ציבור אנשים לפעולה למען מטרה מסוימת. מפקד פלוגה המצליח לאמן את חייליו בפרך כדי שיהיו בסוף מסלול הכשרתם כוח יעיל ומנצח בקרב – נדרש להיות מנהיג. מנכ"ל המניע את עובדיו לעבודה קשה ויצירתית, היוצר אכפתיות של העובדים כדי שהחברה תשרוד בתחרות ותרוויח – נדרש להיות מנהיג. פוליטיקאי המגייס את פעילי מפלגתו לפעולה מאומת במסע הבחירות כדי לזכות בשלטון – נדרש להיות מנהיג. ראש ממשלה התובע מעמו עמידה בקשיים כלכליים וביטחוניים כדי להשיג יעדים לאומיים – נדרש להיות מנהיג. מדריך בתנועת הנוער המתבקש להנחיל ערכים ומשמעות לחניכיו שיבינו טוב יותר ויתרמו לעולם בו הם חיים נדרש להיות מנהיג. המכנה המשותף למנהיגות כלכלית, צבאית, חינוכית ופוליטית הוא הנעת האנשים לפעולה שמצריכה מאמץ וויתור על נוחות למען מטרה שעדיין איננה מוחשית. המנהיגות דורשת אמון של המונהג במנהיג, הכרה כי המאמץ שהוא דורש נעשה למען מטרה ראויה השווה קושי וקרבן. השגת האמון הזה היא סוד המנהיגות, דרושה החוכמה והמיומנות להגיע לדרגה זו. אתם אלו שאמורים להוות את החוליה המרכזית של המנהיגות החינוכית הצעירה, לצד חוליות אחרות בשרשרת מנהיגויות אחרות בחברה הישראלית. מוטלת עליכם משימה קשה בא אתם כל רגע צריכים להפגין את המנהיג שבכם, לרדוף צדק, לקרוא את המצאות החברתית ולהיות חלק מתיקון שתפקידו לבער את העוני, להקשיב לחלש. רגישויות אלו למרבה הצער, לרוב, לא נקנות בדיונים תיאורטיים ואקדמיים אלא במעשה היומיום, כולי תקווה כי בחודשים האחרונים בהם למדתם בבית המדרש שסיגלתם לכם – הן במפגשי הכנה ובתקשורת אלקטרונית, נוער תל"ם, ואף תמשיכו ללמוד ולהתפתח, רכשתם כלים אנליטיים שיוכלו לעזור לכם במפגש שבין התיאוריה-העיון לעולם המעשה, חיבור כפי שהבנו הכרחי לצמיחתה של כל מנהיגות באשר היא. ישנם שם בחוץ המון חניכים וחניכות שמחכים וזקוקים לכם, שיהיה לכם בהצלחה בקיץ. תמשיכו לעבוד על התכנים, ההפעלות, המעמדים והפעולות, מכיוון שאתם חלק ממשפחה ענקית ואוהבת שבמשך אלפי שנים יוצרת וממציאה את עצמה בדרכים רבות, היהודים. שבת שלום ומבורך שיהיה שבוע נפלא לכולם אוהב אתכם המון ניר

 

[כהןניר]

פרשת בהעלותך חלק א'

פרשת השבוע בהעלותך ספר במדבר פרקים ח-יב הפטרה בספר זכריה פרק ב שלום לכולם, אני מקווה שהיו לכם ימים מלאים ומקסימים, מלאים חלב ואור, לימוד ומשמעות פנימית. אני מאוד מצפה לקראת הקיץ הקרוב שלנו יחדיו, לפיכך החלטתי לכתוב לכם השבוע דבר תורה שנוגע במנהיגות ורגישות. מחנה הקיץ מבחינתי מהווה חוליה מרכזית בשרשרת שבה כולנו יחד לומדים על עצמנו וכיצד להנהיג את תנועת הנוער שלנו, התושבים הגרים בכדור הארץ שלנו, גם בעולם היהודי, מדינת ישראל ותושבי תבל. לדמותו של המנהיג החברתי לפי אחד הממצאים המחקריים המובילים בארץ קיימת אינדיקציה שהפערים החברתיים מתרחבים – דוחות תקופתיים של משרד האוצר, המוסד לביטוח לאומי ובנק ישראל רק מאשרים את מה שידוע לכל: מדינת ישראל הייתה למדינה שהפערים בה הולכים וגדלים. העמקה מתמשכת של האי-שוויון היא מגמה בולטת בחברה הישראלית זה יותר מעשור. את הפערים החברתיים בישראל נהוג למדוד בשיטת העשירונים, כלומר, חלוקת החברה לעשר קבוצות, שבכל אחת מהן עשרה אחוזים מכלל משקי הבית בישראל. חלוקה זו מתבצעת לפי רמות הכנסה, כך שבעשירון העליון ימוקמו בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר ובעשירון התחתון בעלי ההכנסות הנמוכות ביותר. על פי נתונים רשמיים, ב – 2002 הייתה ההכנסה החודשית הממוצעת בעשירון העליון כ – 42 אלף ש"ח ברוטו בחודש. ההכנסה הממוצעת בעשירון התחתון הייתה באותה שנה מעט יותר מ – 3000 ש"ח ברוטו בחודש. כלומר, העשירון העליון הרוויח פי 13.4 מן העשירון התחתון. את הנתונים הללו ניתן למצוא בפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (סקרי הכנסות), אך הם סובלים מחסרון חמור: הם אינם כוללים את העובדים הזרים, וזאת בתואנה ש"אין להם משק בית בישראל". כלומר, מאות אלפי עובדים זרים אינם נחשבים לחלק מן החברה הישראלית. אי-הכללתם של העובדים הזרים שגויה ומטעה, שהרי הם חלק בלתי נפרד משוק העבודה הישראלי. (מתוך סימני חיים 2003 המגמות המעצבות את עתידנו) מה דעתכם על נתונים אלו חמודים שלי? אני למד ממגמות אלו שזקוקה לנו מנהיגות חברתית ציבורית שתהייה מקצועית ורגישה מספיק כדי ליצור מציאות אחרת. מערכות חינוך שיוכלו להנחיל ערכים של צדק ושיוויון חברתי. הטענה המרכזית שלי היא שאנחנו זקוקים למנהיגות שיכולה לעמוד באתגרים מוסריים אלו. כיצד עושים זאת ומהיכן אפשר ללמוד על כך? השבוע התורה מספרת לנו בפרשת בהעלותך על נושאים רבים: סיום בניית המשכן וקבלת הוראות אחרונות לגבי המשכן, דרכי העלאת האור במנורה: "וזה מעשה המנורה…" , ההוראות לעבודת הלוויים בבית המקדש, ראשית הנדודים במדבר, חגיגת הפסח לראשונה במדבר, הנהגת פסח שני לטמאים, הענן והמשכן, דרכי המסע במדבר, הבקשה מיתרו חותן משה, להישאר עם עם ישראל, ארון ברית ה' נוסע לפניהם : "ויהי בנסוע הארון", תלונות העם במדבר: סיפור התבערה, סיפור קברות התאווה, חלוקת הנטל עם שבעים הזקנים, תלונת מרים ואהרון ומות מרים. אני רוצה להתמקד בסיפור קברות התאווה ולשאול את השאלה מהו מבחן המנהיגות בזמנים משבריים? עיון בסיפור קברות התאווה, ספר במדבר פרק יא'. סיפור האירועים בקברות התאווה חושף את הקושי המתבלט בסיפור זה כבר מקריאה ראשונה, כפילות הנושאים הנדונים בו והופעתם לסירוגין. הנושא הראשון הוא בכיים של המתאווים לבשר ולשאר מטעמי מצריים, הדיון בין אלוהים למשה על סיפוק תאוותם, ופרשת בו השלו הכרוכה בעונשם של המתאווים. הנושא השני הוא תלונת משה על אי-יכולתו לשאת לבדו את משא העם, תשובת אלוהים והוראותיו למשה בעניין זה, ומימושן של הוראות אלו על ידי משה. לפנינו שני סיפורים נפרדים לכאורה, שבמישור העלילה יש להם נקודת מוצא משותפת בפסקה השנייה של הסיפור. העילה לתלונתו האישית החריפה של משה, שאינו יכול לשאת עוד במשא העם, היא בכיו של העם על משה בתביעתם לבשר: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה" (פסוק יג'). אולם זו נראית עילה מקרית ומזדמנת לתלונתו של משה. החל מאותה נקודת מוצא מתפתח כל סיפור באופן עצמאי. משימתו של המעיין בסיפורנו היא לחתור להבנת הקשר המהותי בין התלונה המסוימת הזו של העם לבין תלונתו של משה ביחס לתפקידו, ולהבנת הקשר בין פתרון בעייתו האישית של משה לבין פתרון תלונתם של המתאווים. בבכי העם ובתאוותם דווקא למאכלי מצרים יש שני היבטים חמורים: ראשית, יש כאן ביטוי לכפיות טובה כלפי חסדי אלוהים עמם במדבר, תוך שהם מוציאים דיבה על הנס המופלא של המן המכלכל אותם יום-יום. שנית, יש בדבריהם ביטוי לגעגועים לחיי העבדות המשפילים במצרים ולהעדפתם על פני חיי חירות, המחייבים אמנם מתח רוחני ועמידה בקשיי ההליכה במדבר, אך לא רעב ומחסור. אין לפנינו תלונה רגילה שיש לה בסיס עובדתי אובייקטיבי שאפשר לטפל בו. התלונה כאן אינה אלא ביטוי "נקי" לנמיכות רוח העם. יש כאן נסיגה רוחנית עמוקה מכל אירועי השנה שחלפה: מיציאת מצריים ונסייה, ממעמד הר סיני ומן המשכן. לא פחות מכך, יש כאן הסתלקות מחזון העתיד שלקראתו מכוונת הליכתם במדבר – הכניסה לארץ הטובה. בכי העם המתאווה לבשר מעמיק את החטא המתואר בשלושת הפסוקים הבאים בראש פרקנו, המהווים מעין מבוא לסיפורנו: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני אלוהים, וישמע אלוהים ויחר אפו…"(פס' א). אף כאן אין אחיזה אובייקטיבית להתאוננותם, מלבד העובדה שהחל המסע לארץ כנען לאחר חנייה ממושכת בהר סיני. שתי התלונות הללו, של המתאוננים ושל המתאווים, באות בפתח מסעם החגיגי של בני ישראל לארץ ייעודם. מהי משמעותה של התרחשות זו מבחינתו הסובייקטיבית של מנהיג העם, של משה? האירוע המתואר בפרק י', קודם לתזוזה מהר סיני, פותח צוהר אל נפשו. זהו הדו-שיח שבין משה לחותנו, שבו מבקש משה מחותנו שילך עם עם ישראל "אל המקום אשר אמר אלוהים אתו אתן לכם". בדו-שיח זה משה מלא התלהבות וחדור בשאיפות אופטימיות ללא גבול ביחס לעתיד: "נסעם אנחנו אל המקום אשר אמר אלוהים אתו אתן לכם, לכה אתנו והטבנו לך, כי אלוהים דבר טוב על ישראל" (פס' כט'); "והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב אלוהים עמנו והטבנו לך" (פס' לב'). שמיעתו של משה את בכי העם התאווה לבשר מבהירה לו בבת אחת את הפער הבלתי נתפס בין תקוות העתיד וגדולת השעה המפעמות בו, לבין העם הילדותי הבוכה לבשר ומתגעגע לעברו השפל "כי טוב לנו במצרים". "ובעני משה רע". המשבר הנפשי של המנהיג הוא עתה בלתי נמנע: מאיגרא רמה נופל משה לבירא עמיקתא של ייאוש. מה שהיה הליכה אל טוב ללא גבול שאלוהים ייטיב עם ישראל, הופך עתה בנאומו לרעה שאלוהים הרע למשה, בהטילו עליו את הנהגת "כל העם הזה" אל "האדמה אשר נשבעת לאבותיו", והוא מסיים בבקשה לשחררו מתפקידו – "ואל ארעה ברעתי". זוהי תגובה אנושית טבעית לנוכח אכזבה כה קשה שמתאכזב מנהיג מעמו, והלך נפשו זה של משה בא לידי ביטוי בצורה חריפה בנאומו. לפנינו אפוא סיפור על משבר מנהיגות, או אולי ראוי יותר לומר: על מנהיגות במשבר, אולם לא כמו שאנו רגילים לכך בימינו; אין כאן מנהיג שכשל בתפקידו, או עם שאיבד את אמונו במנהיגו, אלא ההפך הגמור. לפנינו מנהיג שאיבד את האמון בעמו, משום שהעם גילה את צפונות לבו המבהילות. בעמדו לפני שוקת שבורה, חש המנהיג שאין בו עוד כוחות להוביל קדימה את העם שאינו שותף לחזונו וחפץ לחזור אחורה. אף אם אין בסיפור ביקורת נגד משה, גם אין הענות אמיתית לבקשתו; אלוהים אינו משחררו מתפקידו. אולם כיצד יוכל משה להתגבר על השבר האמיתי שבו הוא נתון? כיצד יילחם בתופעות המתגלות בעם הזה? כיצד יחלצו מרפיון רוחו ומקטנות דעתו? כיצד יפגין משה את מנהיגותו?

 

[צוות רכזים]

../images/Emo63.gif פרשת השבוע

 

[ליאור דורון]

דעותי לגבי הפרשה

הדבר הכי יפה שאני הבנתי מהפרשה הזאת זה הכוח שבעבודת צוות. בפרשה זו משה מתלונן בפני אלוהים שהוא לא יכול להמשיך לספוג את תלונותיו של העם לבדו, ולכן אלוהים ממנה 70 מזקני העם להיות לו לעזר, הכוח עובר מידיו הבלעדיות של משה ולידיים משותפות של הנהגה שלמה.

 

[כהןניר]

ליאור יקר

ליאור למרות שהדרשה מורכבת ניכר שהבנת את המסר אני מקווה שתפנים אותו במיוחד בקיץ הקרוב ותביא המון אור לעולם של החניכים וכל בני אדם תודה ניר