../images/Emo63.gif פינתרבות ../images/Emo63.gif
שלום לכולם! היום בפינת התרבות נפרסם יצירה של ליאל קרמר, יצירה שהיא מכנה אותה "סוג של שיר" - יותר בכיוון של סיפור. זה לא ממש משנה, לדעתי זה פשוט נוגע. מה אתם אומרים? (ללא שם) איך הכל קרה כל כך מהר, איך היא לא הספיקה אפילו לדבר וכבר- הכול התמוטט. הכול פשוט קרס לה מול העיניים. היא לא עשתה כלום כדי לעצור את זה, זה פשוט חמק לה מבין הידיים. היא ידעה שהיא יכולה להציל את המצב, לשפר אותו. להרגיש יותר טוב, אבל לא. היא עמדה שם קפואה. לא זזה. היא לא הספיקה לעכל את מה שהיה, ובום! עוד דבר קרה. כמה היא סבלה. כמה היא בכתה. כל הלילות האלו, שהיא היתה לבד. שהיא עמדה מול המראה, כאילו עירומה. זו לפחות היתה הרגשתה. כאילו היא עירוצה. שכולם רואים אותה, קוראים אותה. כל-כך קטנה, שברירית. עד שהוא הגיע., ועזר לה. הוציא אותה מהבועה. מהבועה הזו שהיא חיה בה. שעשתה אותה כזו עיוורת, כזו קרה. ומאז, היא זכרה, שתמיד יש תקווה. שיש גם דברים טובים יותר, וגם אם כרגע רע- תמיד אפשר לשפר ולהשתפר גם מהמקום הכי נמוך והכי שפל. מאז, היא כבר פחות תמימה. היא מבינה עד כמה מצבה היה נוראץ וכעת- היא אסירת תודה. לאלוהים, לעצמה. ובעיקר לאותו האדם שפקח לה את העיניים. ושבזכותו, היא חיה עכשיו. והיא יכולה להבין, שזה לא בשמיים שתמיד אפשר להשתפר ולשפר את המצב ולהרגיש יותר טוב, עם קצת עזרה וקצת רצון טוב. אני שמח לבשר על היענות הולכת וגוברת של החבר'ה בפורום, סוף סוף אני רואה מייל גדוש
תמשיכו ככה! [email protected] חג שמח!
שלום לכולם! היום בפינת התרבות נפרסם יצירה של ליאל קרמר, יצירה שהיא מכנה אותה "סוג של שיר" - יותר בכיוון של סיפור. זה לא ממש משנה, לדעתי זה פשוט נוגע. מה אתם אומרים? (ללא שם) איך הכל קרה כל כך מהר, איך היא לא הספיקה אפילו לדבר וכבר- הכול התמוטט. הכול פשוט קרס לה מול העיניים. היא לא עשתה כלום כדי לעצור את זה, זה פשוט חמק לה מבין הידיים. היא ידעה שהיא יכולה להציל את המצב, לשפר אותו. להרגיש יותר טוב, אבל לא. היא עמדה שם קפואה. לא זזה. היא לא הספיקה לעכל את מה שהיה, ובום! עוד דבר קרה. כמה היא סבלה. כמה היא בכתה. כל הלילות האלו, שהיא היתה לבד. שהיא עמדה מול המראה, כאילו עירומה. זו לפחות היתה הרגשתה. כאילו היא עירוצה. שכולם רואים אותה, קוראים אותה. כל-כך קטנה, שברירית. עד שהוא הגיע., ועזר לה. הוציא אותה מהבועה. מהבועה הזו שהיא חיה בה. שעשתה אותה כזו עיוורת, כזו קרה. ומאז, היא זכרה, שתמיד יש תקווה. שיש גם דברים טובים יותר, וגם אם כרגע רע- תמיד אפשר לשפר ולהשתפר גם מהמקום הכי נמוך והכי שפל. מאז, היא כבר פחות תמימה. היא מבינה עד כמה מצבה היה נוראץ וכעת- היא אסירת תודה. לאלוהים, לעצמה. ובעיקר לאותו האדם שפקח לה את העיניים. ושבזכותו, היא חיה עכשיו. והיא יכולה להבין, שזה לא בשמיים שתמיד אפשר להשתפר ולשפר את המצב ולהרגיש יותר טוב, עם קצת עזרה וקצת רצון טוב. אני שמח לבשר על היענות הולכת וגוברת של החבר'ה בפורום, סוף סוף אני רואה מייל גדוש
תמשיכו ככה! [email protected] חג שמח!
