סליחות וכיפורים
וכמו תמיד,- כל כך הגיונית בראיית החיים.. ובמוצאי יום הכפורים הזה אמר לי בני: ואני לא מבין בכלל למה לצום. אם אני עושה משהו רע, אני מבקש סליחה במקום, לא מחכה ליום אחד בשנה... נכון... ובמוצאי יום הכפורים הזה, בו הייתי לבד, יום הכפורים הראשון למנין כגרושה, גליתי שהוא לא מקבל את שינוי "המשפחה" בחייו. לא ממש מוצא את הגדרת מקומו. "על איזו משפחה את מדברת?" "עלינו. עליך, ועל אחותך ועלי" "אבל אנחנו משפחה גם עם אבא". "נכון...אתם המשפחה שלי, ואתם גם המשפחה של אבא, אתם הילדים שלי ושל אבא". "את לא מבינה. אני לא יכול להתחלק לשתי משפחות." והוא כועס, במוצאי יום הכפורים הזה.
