../images/Emo60.gifWOW
(ואני לא מדבר על החבר
) אז ככה, עברתי על בלוג שכתבתי פעם באטרף (קראתי דברים של אנשים בבלוג, אז לא שלי
) והסתכלתי, ובין זה שהזדעזעתי מעצמי, לבין שמחתי, שמחתי על השינוי שעברתי. אז העלתי את המחשבות על הכתב. אז למה לא להביא את זה לכאן
אז בבקשה: אז והיום אני אוהב לקרוא בלוגים, אני אוהב לשמוע על סיפורים של אנשים, ללמוד עליהם, להכיר אותם. בין התחביבים שאני יכול למנות, מצויה ההיסטוריה, וקריאה בכלל, אבל בעיקר היסטוריה, כי יש משהו מרתק שלקרוא על תקופה אחרת, על איך אנשים חיו, על מה שהיה (ועוד יהיה). זו הקדמה לא קשורה לפרק הזה, שנכתב שנתיים וחודשיים אחרי הפרק האחרון (הסתכלתי בצד, לא ספרתי). בשיטוט שלי בבלוגים כאן, יש את הדברים שאני כתבתי לפני מלא זמן, אז הצצתי ועברתי על מה שכתבתי. בין הפרקים, נתקלתי בפרק שנקרא "בין אופטימיות ודיכאון, וחזרה". אני נדהמתי מעצמי, כתבתי כמה דברים לאורך הזמן, חלקם בעלי ערך מסוים לטעמי, חלקם הרבה פחות (הראשון שכתבתי, מזמן), אבל אופטימיות ודיכאון עשה לי משהו בלב. עברתי כל כך המון מאז, שזה לא יאומן, זה היה לפני שנתיים וחצי, ומאז עברתי כל כך הרבה, השתנה כל כך הרבה, אני מאושר הרבה יותר. הייתי אז בנקודת שפל, שחברים שלי מהלימודים אשכרה הודו בפני באמת כמה חודשים אחרי אותה תקופה שהם הבחינו שהשתניתי, שלא הייתי אני, שראו את הדיכאון כלפי חוץ. זו הייתה התקופה שהבנתי שאני הומו, מעדיף גברים והציוד המחובר להם. תקופה שבתחילתה ראיתי אותה כשחורה ביותר. תקופה שאיבדתי את הרצון לחיות, בין היתר, את האמונה בחיים, בחברים (כמו שעולה בבירור מהטקסט...), תקופה שאיבדתי את החיוך. והיום? היום , אני יכול להסתכל על התקופה הזאת בנוסטלגיה, היום אני יכול להגיד שהצלחתי להטמיע את אותם ערכים שרציתי אז שיהיו בי, שיהיו חלק ממני. נראה לי, גם אם אני מעיד על עצמי, שהיום אני בנאדם הרבה יותר טוב, יותר ערכי, יותר מאמין בבני אדם (אם כי תמיד הייתי סוג של תמים). יש לי חבר שאני אוהב, כמובן עם עליות ומורדות ביחסים שלנו, אבל לא הייתי לא מוותר עליו לרגע, על מה שהוא מעניק לי (ולרגע אני לא מדבר על הסקס, אם כי גם שם אין תלונות), סיימתי את התואר (אוטוטו טקס סיום), יש לי דירה לבד, עבודה שמרתקת אותי, ובכללי טוב לי. מה בעצם רציתי להגיד כאן? פרצה ממני השמחה על השינוי שעברתי, על שהצלחתי לשמור על מי שאני, דבר שאני מקווה ומאמין שיישאר, וזה מה שעלה על הכתב. לא יצירת מופת, אבל כמו דברים אחרים, אני עושה את זה בשבילי, מעניין מה יהיה עוד שנתיים וחצי כשאסתכל על מה שכתבתי, בינתיים, אני שומר על החיוך שאבד בתקופה מסוימת בחיי, והצלחתי להחזיר אותו.
(ואני לא מדבר על החבר