../images/Emo124.gif../images/Emo124.gif כמה טוב שבאתי הביתה
אתן לא מדמיינות לעצמכן איך זה לחזור לשולחן שלי ולכיסא שלי ולמחשב שלי ולחברים שלי|סדגש וכמובן לבעלי היקר ולחבר שלי ולסבתוש שלי ול כוווווווווווווולם
והדבר הכי הכי הכי הכי מעולה הוא מזג האויר. כל כך נעים בישראל!!! לא חם ולא קר, פשוט מושלם! שלא כמו גרינלנד, אירלנד ובריטניה, שבכולן יש כפור ברמות לא אנושיות... הגענו ל27- מעלות!!! מה שמסביר את העובדה שהגעתי לבי"ח בלונדון... קפאו לי השחלות, הפיטמות, האצבעות, הציפורניים ואפילו העדשות שבעיניים!!! מי שלא יצא למסע נשיונל לגרינלנד - לא יודע איך מרגיש אישלג. ויש אפילו שמייקון מתאים:
. איזה יופי. איך הכל התחיל? זה סיפור מעניין. דה, גיאורגי? דה! עזבו, חוויות מסע... לפני שאני מתחילה לגולל פה את כל הסיפור, נחתה עלי הרגשה שאולי זה לא ממש מעניין אתכן... רק אני שמחה לחזוז הביתה? לא משנה ולא אכפת לי. אני אספר, ומי שלא רוצה - שלא תקרא. דה? דה. אני מזהירה אתכן, זה הולך להיות ארוך... אז נתחיל בהתחלה - כמה ימים לפני הפיכתי ל"חוקית" [כן כן, אני כבר כמעט חוקית וחודש!], כמובן שלא הפסקתי לדבר על שומדבר אחר חוץ מה-18 המיוחל, ובין היתר לא סתמתי את הפה לגבי תכניותי לעתיד: לעבור לאירלנד [אפרופו אירלנד, בזמן המסע קראתי בעיתון על סקר שנערך, שאומר שאירלנד היא המקום הטוב ביותר לחיות בו כיום, אבל זה היה עיתון מקומי אז אני לא יודעת עד כמה זה נכון...]. דביר, החבר המדהים שלי, אסף את כל החברים שלי, כולם כולם, גם איתי בעלי נרתם למשימה, ויחד עם מיכל וליעד - ארגנו את כל כל כל החברים שהיו/שישנם/שיהיו לי (יותר מ100 איש...). סבאסבתא ואמאבא הוסיפו עוד המון כסף, כל החברים תרמו גם, וביחד יצא סכום נכבד מאוד מאוד מאוד. אחרי שהיה לארבעת הנעליים האלה [שאני אוהבת אותם מאוד מאוד מאוד!] מספיק כסף, הם החליטו להוציא לפועל את תכניתם הזדונית: קונספירציה נגדי, במטרה להשאיר אותי בארץ. בדיעבד מסתבר, שהם הקליטו אותי במצלמת וידאו, שלחו את קורות החיים שלי ואת הצילומים לנשיונל ג'יאוגרפיק, וביקשו לצרף אותי למשלחת המסע הקרובה שיש להם, לא משנה לאיפה בעולם. וכמובן, קיבלתי מתנת יומולדת גם מהמזל, כי המשלחת היחידה שיוצאת בחצי השנה הקרובה היא... 4 ימים לפני היומולדת שלי, והיא לאירלנד וגרינלנד!!! יותר מזל משכל, בחיי... בקיצור, אני, שלא ידעתי מכלום, לא שותקת לגבי היומולדת שלי. ביום שלישי, ה-23 לנובמבר [למי ששכחה, המומולדת ב28], שעת לילה מאוחרת [משהו כמו 2 בלילה], אני במחשב, כמעט פורשת לישון [למחרת אוניברסיטה!], ופתאום - אבא שלי דופק בדלת של החדר. - "כן אבא, אני כבר הולכת לישון". - "מה לישון? תתחילי לארוז! מהר!" - "הא? לארוז? אבא, תחזור לישון, אתה חולם..." - "תגידי לי, את נורמלית? עוד חצי שעה מחכה לך מונית לשדה התעופה ועוד לא התחלת לארוז!" - "אבא? הכל טוב איתך? יש לך חום?" *פותחת את הדלת תוך כדי משפט ומגלה נחיל של אנשים במסדרון שצועקים לי "מזל טוב מוקדם!". ואני:
מה נסגר עם כולם? או שאולי אני מפגרת וזה חלום? הסימן הכחול שעל היד שלי הוכיח שהצביטה כאבה. לא, זה לא היה חלום, כל הסלון והמסדרון בבית שלי היו מלאים בחברימוס שלי, שכמה מהם אפילו הוציאו גימלים [
] רק כדי לבוא, והייתה עוגת יומולדת והמון שישו ושמחו בשעה 2 בלילה, ו...גולת הכותרת... על השולחן בפינת האוכל עמדה קופסה בגודל של בנאדם קטן, רגע, אני אמדוד אותה... מטר על מטר וחצי. ממש, קופסת מתנה ענקית. דובי-דב [דביר, אני קוראת לו דובי-דב, אל תשאלו למה] הוליך אותי אל הקופסא, ובטקס רב רשמיות - פתחתי את המכסה. בפנים ישבה בובה של פו הדב בגודל טבעי [כן, אני לא מצליחה לחבק אותה אפילו, זה ענק!], שבמשך שנתיים בערך הייתי עוברת לידה בקניון הצפון בנהריה [למי שמכירה - כשנכנסים מהכניסה שפתוחה בלילה, איך שנכנסים - החנות מימין. יושב שם פו כמו שלי בחלון ראווה. והוא עולה 399 שקל...]. ואחרי שגמרתי להתלהב מהפו, הסבו את תשומת ליבי למעטפה שהוא מחזיק ביד. במעטפה היה כרטיס טיסה לדבלין, תג זיהוי של נשיונל ג'יאוגרפיק ומכתב טיסה ע-נ-ק [לא פחות ולא יותר מ180 עמודים בדיוק]. כמעט התעלפתי שם... בלעעעעעע! בלעעעעעע!!! בלע!!!!!!! מאחרת מאחרת מאחרת!!!!!! המשך יבוא, אם תרצו..... כרגע אני חייבת לזוז לפגוש את כל החברים שלא ראיתי אותם חודש[!] בקיצור - כל כך כיף לחזוז, אוהבת יותר מתמיד, ענבר. פי.אס. ---> אני חייבת להתעדכן במה שהיה פה!!! מישהי יכולה לשים לי כמה לינקים לעדכונים השבועיים שפספסתי?
אתן לא מדמיינות לעצמכן איך זה לחזור לשולחן שלי ולכיסא שלי ולמחשב שלי ולחברים שלי|סדגש וכמובן לבעלי היקר ולחבר שלי ולסבתוש שלי ול כוווווווווווווולם