../images/Emo58.gif../images/Emo58.gif../images/Emo58.gif

איזה ספר מדהים
בהתחלה לא הייתי בטוחה שאני אצליח לקרוא באנגלית, אבל פשוט לא יכולתי לחכות את כל הזמן הזה לעברית... והתחלתי... וראיתי שאני מבינה הכל, והמשכתי, ואני פשוט הכי שמחה שבעולם שקראתי באנגלית... אז קודם כל, אני אהבתי את הספר... מאוד... ועכשיו אני מבינה למה רולינג אמרה שהרבה מעריצים לא יאהבו את הספר האחרון (קודם חשבתי שהיא אומרת את זה כי היא תהרוג את הארי)... כשהייתי בטוחה שהארי ימות (אחרי הזיכרונות של סנייפ) קראתי בהיסטריה, לא יכולתי להאמין, למרות שזה התבקש מהסיפור, אבל כשהארי חזר זה גם היה הגיוני מאוד... אולי קצת קיטשי, אבל הגיוני... אני לא חושבת שהיא למשל חששה להרוג את הארי, אני חושבת שהיא תכננה מראש שהוא יחיה... הרי זו הסיבה שבספר הרביעי וולדמורט לקח מהארי את הדם... ואיזה מסר זה יביא לקוראים? שכדי שהטוב ינצח חייבים למות? זה מאוד נכון לדעתי שהיא לא הרגה את הארי, למרות שאם היא הייתה הורגת זה היה מוסיף מימד מאוד טרגי לספר, וזה היה גם יפה... לי ממש ירדה אבן מהלב בפרק שבו הארי פגש את דמבלדור וחזר, וגם אהבתי את המשפט של דמבלדור, (בתרגום חופשי), "מובן שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה זה גורם לך לחשוב שזה לא אמיתי?" וגם כשהוא אמר לו לא לרחם על המתים, לרחם על החיים, ובמיוחד על אלה החיים ללא אהבה... דמבלדור
היה הומור יפה, עם פרד וג'ורג' והאוזן וה"we're identical!" ... וכל כך לא האמנתי שהיא הרגה את פרד, זה פשוט הופך את ג'ורג' לחצי בן אדם, זה נורא
אבל היא הייתה חייבת להרוג מישהו, כדי להראות שבמלחמה הכל יכול לקרות ושאף אחד לא מוגן ולא בטוח מסכנה, גם לא מודי הקשוח.... והמוות של דובי היה ממש קורע לב
נכון שקצת ציפיתי יותר מהסוף, והאפילוג היה קצת קיטשי, אבל אני חושבת שטוב שהיא הכניסה אותו למרות הכל... רק בשביל לשמוע את הנאום שלו לבן שלו, והשם "אלבוס סוורוס". מה שהכי היה מדהים בספר זה לדעתי התיאור של המוות של סנייפ, הזיכרונות של סנייפ והקטע עם רון והחרב. היה לי כל כך כיף לקרוא איך הארי דיבר אל וולדמורט והתייחס אליו בתור "טום רידל", ואיך בסוף רולינג כותבת ש"טום רידל נפל", ולא "וולדמורט"... ואיך שוולדמורט מוכח כטיפש בפני כולם, שסמך על סנייפ, שלא הבין כלום על ה-Elder Wand וחשב שהוא מבין הכל, זה היה פשוט אדיר... ואיך שהארי אמר לו שיש לו הזדמנות אחרונה להראות חרטה... אוי, איך שוולדמורט התבלבל שם
זה היה כיף... היה יותר מגניב אם אחרי שוולדמורט מת, הארי היה גם מת, כי הדם של הארי שבוולדמורט מת....... חשבתי שזה מה שיקרה, אבל רולינג כנראה רצתה מאוד את הארי חי. נו, אני לא מתלוננת שהארי לא מת
בסה"כ, למרות החסרונות הבולטים של הספר, לדעתי זה הספר הטוב ביותר בסדרה. הוא מאוד מרגש, וגורם לאהוב את הארי עוד יותר. זה היה ברור בעיניי שעל הספר האחרון תהיה מחלוקת כזו, כי הרי זה בכל זאת הספר האחרון, וכל אחד ציפה ממנו משהו אחר, ואם הארי היה מת היו הרבה שכועסים על רולינג, ועוד יותר כשהארי חי... אני בכל מקרה חושבת שרולינג עשתה את עבודתה נאמנה
 

Ronis13

New member
יפה כתבת ../images/Emo13.gif../images/Emo58.gif

אך שתי נקודות שאני חושב : 1. האפילוג לא היה קיטצ'י (יש על זה שרשור בנפרד). 2. הארי היה צריך להישאר בחיים ולא למות, לרולינג הייתה מטרה בכך להשאיר אותו בכל זאת בחיים. יותר טוב בעיניי כמו עכשיו, שהוא נשאר חי. העובדה הזו תרמה לאפילוג את מה שהוא.
 

Shiri from the block

Active member
באמת כתבת יפה מאוד../images/Emo58.gif אבל אני לא מסכימה איתך לגבי שזה הספר הכי טוב, כי אני התאכזבתי ממנו קצת.. בכל זאת זה היה ספר חפרני ביותר. ממש ממש. היא יכלה לקצץ בהרבה דברים לדעתי.. וגם זה שסנייפ אהובי מת הרס אותי../images/Emo7.gif
 
גם אותי הרס../images/Emo58.gif

שסנייפ מת
ועוד ככה, כשהוא חושב שהארי, אחרי כל מה שעשה כדי להגן עליו, ימות... ובלי לדעת כמה שמעשיו שינו ושוולדמורט מת, הרבה בזכות סנייפ.... אף פעם בחייו הוא לא קיבל הערכה למעשיו וגם במותו הוא לא קיבל הכרה.... זה כל כך עצוב... הדבר היחיד שעוד מעודד קצת הוא שהעיניים של לילי היה הדבר האחרון שראה...
ולגבי ההתאכזבות - כן, יש חלק מאכזב בספר, אבל כמו שכתבתי אנשים היו מתאכזבים לא משנה מה רולינג הייתה כותבת, רולינג די נתנה לרגשות שלה לצאת ויכול להיות שזה מה שגרם לספר להיות "חפרני" כמו שאת כותבת, ממש הייתה הרגשה בספר שרולינג כתבה את הסוף מכל הלב... זו דעתי לפחות...
 

The Walrus

New member
יש לך טעם טוב../images/Emo58.gif

"מה שהכי היה מדהים בספר זה לדעתי התיאור של המוות של סנייפ, הזיכרונות של סנייפ והקטע עם רון והחרב". אלה הם במדיוק ארבעת הסצינות שאני הייתי בוחר כ-כתובות הכי טוב בכל הספר... פשוט מדהים. והייתי מוסיף את הקבורה של דובי...
 

you know who16

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo58.gif

הקבורה של דובי הייתה כל כך עצובה ומרגשת! זה נראהלי בין הדברים שהכי נגעו בי בספר ה7..בכל מקרה זה היה המוות שהכי נגע בי.
אני בעד לעלות לקבר שלו כל שנה ולהניח עליה גרב!!
 

Shiri from the block

Active member
../images/Emo45.gif../images/Emo7.gif../images/Emo58.gif בכלל, המוות של פרד סנייפ ודובי היו פשוט קורעי לב../images/Emo7.gif
 

The Walrus

New member
../images/Emo58.gifדווקא לדעתי

של פרד לא היה כזה מדהים, למרות שהמילים האחרונות שלו היו יפות. המוות של סנייפ... פשוט מאסטרפיס ספרותי. הייתם מצפים שהוא ימות בצורה מרהיבה, יירצח בקרב, אבל לא, המוות שלו כל כך עלוב, כל כך לא צפוי... פשוט קשה להאמין שככה נגמרה דמות כל כך חשובה, וזה דווקא היופי בזה - כל כך אמיתי, לא פייר ולא ספרותי שזה פשוט מדהים. יש עוד משהו ששחכתי - המוות של פיטר פטיגרו פשוט מדהים, אחד הקטעים הכי מוצלחים של רולינג בסדרת הספרים כולה. כל מי שציפה שהוא יעמוד בין הארי לבין וולדמורט, או שיעזור להארי בקרב טעה בענק, כי זה פשוט לא פטיגרו. זנב תולע הוא פחדן שיעשה הכל בשביל ההישרדות האישית שלו, אז מה אם יש לו חוב חיים? מה אכפת לו? אבל המוות שלו, כל כך הגיוני, כל כך "איך לא חשבתי על זה קודם", מעולם לא ראיתי תיאוריה כזאת לפני יציאת הספר, רולינג בשיאה. הרי מה הם המילים הראשונות שוולדמורט אמר לפטיגרו אחרי שהוא נתן לו את היד הקסומה? "שנאמנותך לא תיחלש שוב לעולם". וולדמורט התכוון לזה פשוטו כמשמעו... וולדמורט נגעל מזנב תולע בדיוק כמו שזנב תולע נגעל ממנו. פטיגרו הוא ההפך הגמור מכל מה שוולדמורט מעריך - הוא מכר את חבריו בשביל להציל את עצמו, פחדן שיעשה הכל בשביל טובתו האישית, ולכן פטיגרו לא זוכה להערכה שאותה מקבלים חברי המסדר (קטע אירוני הוא, שוולדמורט עצמו עונה במדויק על התיאור של מי שהוא שונא). זנב תולע פנה לוולדמורט כדי לקבל כוח וכדי להישאר בחיים, ו-וולדמורט הסכים לקבל אותו ולהשתמש בו רק כי לא הייתה לו ברירה - בתור שומר הסוד של הפוטרים הוא היחיד שיכל להסגיר לו את הארי, ובספר הרביעי פטיגרו היה אוכל המוות היחיד שמצא אותו. אבל וולדמורט לא אידיוט, הוא יודע טוב מאוד שבפטיגרו אין שום נאמנות, ולכן אם ביום מן הימים פטיגרו יחשוב שהצד השני מנצח, הוא יבגוד בוולדמורט בדיוק כמו שבגד בג'יימס, בלי להניד עפעף. וולדמורט לא מוכן לתת לזה לקרות, ולכן הוא מכשף את היד המכושפת שהוא העניק לפטיגרו, שתרצח את פטיגרו עצמו אם הוא אי פעם יעשה משהו בניגוד לרצונו ולהוראותיו של וולדמורט. חוב החיים לא בא לידי ביטוי בהקרבה עצמית של פטיגרו; הוא פחדן מדי. חוב החיים בא לידי ביטוי רק בהיסוס הקטן ביותר, שנייה של רחמים, שהפעילה את קללתו של וולדמורט ורצחה את פטיגרו. אחד הקטעים הטובים ביותר של רולינג בסדרה, מוות מבריק ומעולה.
 

Shiri from the block

Active member
מסכימה לגמרי../images/Emo58.gif אהבתי את מה שכתבת על פטיגרו, כתבת ממש יפה. בקשר לסנייפ, זהו, המוות שלו באמת היה כל כך עלוב שאותי זה ממש עיצבן. הוא יכל להילחם נגדו! לדעתי לסנייפ יש המון יכולות שהוא יכל לעשות משהו נגד וולדמורט.. אפילו אם זה רק להסיח את דעתו לכמה שניות ולהימלט. אבל הוא יכל. וזה כזה מרגיז אותי! המוות שלו היה פשוט מידי.. כאילו היא לא מצאה על דרך אחרת להרוג אותו..
 
../images/Emo58.gifזו היתה הבחירה שלו

לדעתי, סנייפ ידע שהוא הולך אל מותו בדיוק כמו הארי. זה לא היה מוות עלוב. זה היה מוות הרואי. הוא ידע מה הולך להיות ורק רצה להביא את הארי כדי שיוכל לתת לו את ההוראות של דמבלדור. הוא יכל היה להתנגד לוולדמורט אבל ידע שזה לא ישנה את הסוף. הדמות של סנייפ היא מעניינת. קראתי פה שכל הסדרה חשבנו שהוא "רע" כדי לגלות שהוא בעצם היה "טוב". אבל סנייפ מעולם לא היה טוב. כמו הארי וולדמורט, היתה לו ילדות קשה. הוא חיפש כוח וגדולה ומצא אותו בצד האפל. החלק היחיד שלא היה אפל בו היתה האהבה שלו ללילי שלוותה אותו מילדות עד מותו. בזכות האהבה הזו הוא עבר לצד של דמבלדור אבל עד יום מותו, לא היה מוכן להודות בכך. היחס היומיומי שלו להארי נקבע מהשנאה הקשה שלו לג'יימס ולכל מה שייצג, כולל אהבתה של לילי. היכולת להגן על הארי באה מהאהבה שלו ללילי וגם אז, הוא לא התווכח עם דמבלדור כשזה אמר שהוא צריך לשלוח את הארי אל מותו. סנייפ מת כשהוא יודע שגם הארי לא ישאר חי עוד זמן רב. שהוא יקריב את עצמו בדיוק כמוהו. סנייפ אמנם בא בטענות לדמבלדור על כך שהטעה אותו אך מייד גרם לו להבין שאין שום דבר בינו ובין הארי - רק אהבתו ללילי. ואכן, סנייפ מת מרומה על ידי דמבלדור שניחש היטב שהארי לא ימות.
 
וואו, לא חשבתי על זה ../images/Emo58.gif

בהתחלה מאוד התאכזבתי מהמוות חסר טעם שלו אבל אחרי שקראתי מה שכתבת אני נאלץ להסכים שזו פשוט הדרך הראויה בשבילו למות
 
למעלה