../images/Emo58.gif 6x14- Older and far away
בהודעה יש ספויילרים קלים וכבדים לכל העונה השישית. הפרק הזה- פרק יום ההולדת של באפי נראה על פני השטח קצת לא מתאים לעונה השישית מבחינת האווירה שנושבת ממנו, המיקום שלו הוא בין פרק ההתמכרות הקשה של ווילו-כשאנחנו מבינים שזה רציני- ובאפי שמגלה שזו הבחירה שלה ללכת לספייק, שום דבר לא בסדר בה טכנית-אלא מקסימום רגשית לבין פרקים שמסתמנים לי כפרקים נהדרים וחזקים אבל גם מאוד עצובים, כמו פרק ה"חתונה", טארה, ווילו, בקיצור-הרבה דמעות. הפרק הזה אומנם עוסק ביום הולדת של באפי, במסיבה שלה, אך הוא גם נוגע בכמה נקודות אחרות: דון והקלפטומניה- זה ניצנץ לנו פה ושם לאורך העונה, אבל תמיד היו דברים יותר חשובים להתייחס אליהם- וזה אחד מה-bottom lines של הפרק. אניה וזאנדר- עוד מישהו הרגיש שמשהו קצת לא בסדר שם? אניה freaking out, והפעם זאנדר פשוט לא יכול לעשות הרבה.. היא חצי בהלם, חצי קלסטורופובית, ומרשה לעצמה יותר מתמיד- מה שבמקרה של אניה, זה כמובן לא ממש טוב. משהו לא כל כך עובד שם- רמז לבאות? ווילו, טארה- למה לא ווילו וטארה? מעבר לזה שהם לא ביחד- יש שם ריחוק כלשהו מצד אחד, אבל אפשר להרגיש שזהו ריחוק ששתיהן מכריחות את עצמן לנהוג כך, בניגוד לרצון האמיתי שלהם. ובהמשך הפרק הכישוף עומד ביניהם(Beyond literaly), ווילו שומרת מצרכי כישוף(אם אפשר לקרוא לזה ככה..) בכל זאת, וטארה מרגישה אכזבה, אולי קצת נבגדת בעקבות הבטחתה של ווילו שהיא מתרחקת לגמרי מהכישוף- אחר כך גם התברר לנו למה היא שמרה אותם, וכמו טארה- ובמיוחד לאור מה שקרה עד עכשיו ביניהם- אפשר להבין את זה, למה ווילו עושה את זה ובשביל מי. ועוד נקודה לטארה- בפרק הזה אפשר לראות כמה טארה השתנתה, התבגרה וקיבלה ביטחון עצמי ובגדול- ואני אוהבת מאוד את זה. Spike: I had ... a ... muscle cramp. Buffy was, uh, helping. Tara: A muscle cramp? In your ... pants? Spike: What, it's a thing. Tara: Right. Tara: How's that cramp, Spike? Still bothering you? Spike: What? Oh. Yeah. Tara: Maybe you, uh, wanna put some ice on it אז דון- הרבה יאמרו שהפרק הזה הוא הרבה יותר פרק דון מאשר פרק של באפי. היומולדת זה מסורת- Spike: So, you ever think about *not* celebrating a birthday? Just to try it, I mean. שאנחנו כבר רגילים אליה, ולכן בכיוון הזה אין שום דבר חדש. אין? את האמת- זו היתה חגיגת היומולדת הכי שקטה בימי באפי. תחשבו על העונות הקודמות, ותשוו לחגיגה המאוד מאוד נורמלית הפעם. נכון שהיה את כל עניין השד- אבל השד מלכתחילה היה קשור לדון, לא היו עושים את כישוף השחרור אם דון לא היתה מבקשת שכולם לא יעזבו אותה כל הזמן ולכן- חוזרים לדון. נכון, הפרקים האחרונים לא התרכזו הרבה בדון- ואני יכולה להבין את הכאב של 'כולם נוטשים אותי'. אבל אני באמת חושבת שהיו לכל אחד מהם את העניינים שלהם. some serious stuff. לא היה קשה לי להתעלם מהכאב של דון, למרות שראינו אותו- למשל בסוף טאבולה ראסה- כשטארה באה לחבק אותה והיא בורחת, או אפילו בתאונה עם ווילו ב-wrecked. בכל פעם- דון היתה נפגעת- היא שם ברקע, וכמו כל טינאייג'רית רגילה היא סופגת את הדברים. ובכל זאת תמיד הכאב של האחרים- הכאב על טארה וווילו/הכאב של ווילו ב-wrecked, תמיד תפס מקום הרבה יותר חשוב, גם מול העיניים- גם בלב. למה? אני מניחה שלדמויות האחרות אני אישית התקשרתי רגשית יותר. אולי בגלל שידעתי שזה חלק מתהליך ההתבגרות וכל זה-שעברנו כבר עם הדמויות האחרות, ואולי אולי בגלל שעם הדמויות האחרות זה הרבה יותר להיות שם בחוץ, בעולם האמיתי, בעוד דון היא רק דמות שמושפעת מהמעשים שלהם וההשלכות של המעשים שלהם. ההתנהגות שלה עצמה היא השלכה של המעשים שלהם. גם בפרק הזה, שעסק בדון, שחזר לדון, המשכתי להתמקד בדמויות האחרות בלי לשים לב אפילו. ואני צריכה להגיע למסקנה שהפרק הזה בכלל לא עסק בדון, לא בשבילי. הוא היה המשך של פרקים קודמים, נסיון לתת לנו קצת צחוק בעונה כבדה משהו והקדמה לפרקים הכל כך עצובים שאחר כך. גם כשכל הסיבות הובילו לדון, חשבתי 'עצוב, לא שמים לב אליה' אחרי הנאום של הלפרק, אבל זה הכי רחוק שהגיעו איתה. כמו שהשד הזה הופיע וחזר והלך וחזר- ככה דון היתה לאורך כל העונה עד עכשיו- ובהמשך למרות נאום באפי-דון בסוף העונה.. אף פעם לא הלכו איתה עד הסוף, ממשיכים להשאיר אותה בתור דמות משנית על כל המשתמע מכך. waow- look at the stars. ואל.
בהודעה יש ספויילרים קלים וכבדים לכל העונה השישית. הפרק הזה- פרק יום ההולדת של באפי נראה על פני השטח קצת לא מתאים לעונה השישית מבחינת האווירה שנושבת ממנו, המיקום שלו הוא בין פרק ההתמכרות הקשה של ווילו-כשאנחנו מבינים שזה רציני- ובאפי שמגלה שזו הבחירה שלה ללכת לספייק, שום דבר לא בסדר בה טכנית-אלא מקסימום רגשית לבין פרקים שמסתמנים לי כפרקים נהדרים וחזקים אבל גם מאוד עצובים, כמו פרק ה"חתונה", טארה, ווילו, בקיצור-הרבה דמעות. הפרק הזה אומנם עוסק ביום הולדת של באפי, במסיבה שלה, אך הוא גם נוגע בכמה נקודות אחרות: דון והקלפטומניה- זה ניצנץ לנו פה ושם לאורך העונה, אבל תמיד היו דברים יותר חשובים להתייחס אליהם- וזה אחד מה-bottom lines של הפרק. אניה וזאנדר- עוד מישהו הרגיש שמשהו קצת לא בסדר שם? אניה freaking out, והפעם זאנדר פשוט לא יכול לעשות הרבה.. היא חצי בהלם, חצי קלסטורופובית, ומרשה לעצמה יותר מתמיד- מה שבמקרה של אניה, זה כמובן לא ממש טוב. משהו לא כל כך עובד שם- רמז לבאות? ווילו, טארה- למה לא ווילו וטארה? מעבר לזה שהם לא ביחד- יש שם ריחוק כלשהו מצד אחד, אבל אפשר להרגיש שזהו ריחוק ששתיהן מכריחות את עצמן לנהוג כך, בניגוד לרצון האמיתי שלהם. ובהמשך הפרק הכישוף עומד ביניהם(Beyond literaly), ווילו שומרת מצרכי כישוף(אם אפשר לקרוא לזה ככה..) בכל זאת, וטארה מרגישה אכזבה, אולי קצת נבגדת בעקבות הבטחתה של ווילו שהיא מתרחקת לגמרי מהכישוף- אחר כך גם התברר לנו למה היא שמרה אותם, וכמו טארה- ובמיוחד לאור מה שקרה עד עכשיו ביניהם- אפשר להבין את זה, למה ווילו עושה את זה ובשביל מי. ועוד נקודה לטארה- בפרק הזה אפשר לראות כמה טארה השתנתה, התבגרה וקיבלה ביטחון עצמי ובגדול- ואני אוהבת מאוד את זה. Spike: I had ... a ... muscle cramp. Buffy was, uh, helping. Tara: A muscle cramp? In your ... pants? Spike: What, it's a thing. Tara: Right. Tara: How's that cramp, Spike? Still bothering you? Spike: What? Oh. Yeah. Tara: Maybe you, uh, wanna put some ice on it אז דון- הרבה יאמרו שהפרק הזה הוא הרבה יותר פרק דון מאשר פרק של באפי. היומולדת זה מסורת- Spike: So, you ever think about *not* celebrating a birthday? Just to try it, I mean. שאנחנו כבר רגילים אליה, ולכן בכיוון הזה אין שום דבר חדש. אין? את האמת- זו היתה חגיגת היומולדת הכי שקטה בימי באפי. תחשבו על העונות הקודמות, ותשוו לחגיגה המאוד מאוד נורמלית הפעם. נכון שהיה את כל עניין השד- אבל השד מלכתחילה היה קשור לדון, לא היו עושים את כישוף השחרור אם דון לא היתה מבקשת שכולם לא יעזבו אותה כל הזמן ולכן- חוזרים לדון. נכון, הפרקים האחרונים לא התרכזו הרבה בדון- ואני יכולה להבין את הכאב של 'כולם נוטשים אותי'. אבל אני באמת חושבת שהיו לכל אחד מהם את העניינים שלהם. some serious stuff. לא היה קשה לי להתעלם מהכאב של דון, למרות שראינו אותו- למשל בסוף טאבולה ראסה- כשטארה באה לחבק אותה והיא בורחת, או אפילו בתאונה עם ווילו ב-wrecked. בכל פעם- דון היתה נפגעת- היא שם ברקע, וכמו כל טינאייג'רית רגילה היא סופגת את הדברים. ובכל זאת תמיד הכאב של האחרים- הכאב על טארה וווילו/הכאב של ווילו ב-wrecked, תמיד תפס מקום הרבה יותר חשוב, גם מול העיניים- גם בלב. למה? אני מניחה שלדמויות האחרות אני אישית התקשרתי רגשית יותר. אולי בגלל שידעתי שזה חלק מתהליך ההתבגרות וכל זה-שעברנו כבר עם הדמויות האחרות, ואולי אולי בגלל שעם הדמויות האחרות זה הרבה יותר להיות שם בחוץ, בעולם האמיתי, בעוד דון היא רק דמות שמושפעת מהמעשים שלהם וההשלכות של המעשים שלהם. ההתנהגות שלה עצמה היא השלכה של המעשים שלהם. גם בפרק הזה, שעסק בדון, שחזר לדון, המשכתי להתמקד בדמויות האחרות בלי לשים לב אפילו. ואני צריכה להגיע למסקנה שהפרק הזה בכלל לא עסק בדון, לא בשבילי. הוא היה המשך של פרקים קודמים, נסיון לתת לנו קצת צחוק בעונה כבדה משהו והקדמה לפרקים הכל כך עצובים שאחר כך. גם כשכל הסיבות הובילו לדון, חשבתי 'עצוב, לא שמים לב אליה' אחרי הנאום של הלפרק, אבל זה הכי רחוק שהגיעו איתה. כמו שהשד הזה הופיע וחזר והלך וחזר- ככה דון היתה לאורך כל העונה עד עכשיו- ובהמשך למרות נאום באפי-דון בסוף העונה.. אף פעם לא הלכו איתה עד הסוף, ממשיכים להשאיר אותה בתור דמות משנית על כל המשתמע מכך. waow- look at the stars. ואל.
