../images/Emo58.gifדעתי על הספר
טוב, סיימתי את הספר לפני שבועיים ועכשיו אני כותב לכם את דעתי עליו. אני פשוט אחלק את הדעה שלי לטוב ורע: הטוב: הספר נפתח מצויין. הפגישה המצמררת של אוכלי המוות באחוזת מאלפוי הכניסה אותי ישר לעלילה, וכמה פרקים אחריו בא הפרק :"שבעת הפוטרים" המצויין. הבריחה מדרך פריווט הייתה מצויינת, שדרך אגב, רק אני שמתי לב שהארי גם מגיע וגם עוזב את דרך פריווט באופנוע?. קטעי האקשן שפוזרו פה ושם הוסיפו לספר וחזקו מאוד תחושת המלחמה שהייתה קצת חסרה בספר הקודם. הגילוי שרא"ב הוא רגולוס והסיפור של קריצ'ר היה טוב מאוד, ושמחתי לגלות שכבר ברבע הספר נותנים לנו תשובות. הקטע באחוזת מאלפוי והפריצה לגרינגוטס היו טובים גם הם. המוות של דובי היה מרגש, ושל סנייפ היה מצמרר. אבל אני חייב לומר שאלה שני מקרי המוות היחידים שספקו אותי. ועכשיו אני מגיע למחמאה האמיתית: שיא השיאים של הסדרה, פרק 33, סיפורו של הנסיך. הפרק היה פשוט מדהים, התעלה על הפריורי אינקאטטם בספר הרביעי (שעד אז היה הקטע האהוב עלי, הדהים אותי כל פעם מחדש חיבור השרביטים). רולינג גילתה לנו שלב אחרי שלב, בגאונות, את כל האמת על סנייפ, על האהבה שלו ללילי, על התוכנית עם דמבלדור, ושהארי הורקרוקס. גם הואא נתן תשובה לשאלה שבטח אף אחד לא שאל, למה סנייפ מוריד נקודות אחרי הנשף לכל מי שמתקרב אליו? התשובה, הוא לא רצה שיצוטטו לשיחה שלו עם דמבלדור. הסיום נתן תחושה שזה באמת נגמר, שכל המעגלים נסגרים. כאן אני נאלץ לגמור עם המחמאות ולעבור לצד הרע של הספר. הרע: האכזבה הכי גדולה שלי לא הייתה דווקא מהאפילוג, אלא החיפוש אחר ההורקרוקסים. ציפיתי למסע מטלטל, לפתרון חידות, מציאת דלתות סתרים, נטרול הגנות, והבסה של שומרים מיוחדים שוולדמורט שם כדי שיגנו על ההורקרוקסים. חוץ משני פרקים, אחוזת מאלפוי וגרינגוטס, המסע לא ממש ענה על הציפיות. ברובו הם סתם היו תקועים ביער, דיברו על נושאים שהם כבר יודעים, והעלילה לא זזה. הספר ארוך מדי, כמו שלושת קודמיו, ולדעתי את 500 העמודים הראשונים היה אפשר לקצר ל300. האפילוג בסדר, לא כל כך גרוע כמו שכולם מתארים אותו, אבל לא נראה לי שרולינג השקיעה בו כל כך הרבה. לזה באמת ציפינו כשהיא אמרה שהוא כתוב מזמן, הסיום של הסדרה, מה שקורה לכל הדמיות ששרדו? הייתי מעדיך שיהיה אפילוג של לפחות כמה עשרות עמודים, שיתאר בפירוט את החיים של מי ששרד, ושלא תאמר שהכל היה טוב אחרי שרצחה בערך שליש מהדמויות במהלך הספר. הקרב בסוף בסדר, לא יותר. ציפיתי ליותר פיצוצים, אקשן, בלג. כמו מה שהלך במשרד הקסמים. כמו כן, היא סיימה את הספר מהר מדי. בלי האפילוג, הספר נגמר 6 עמודים אחרי שוולדמורט מת. היא הייתה צריכה לפרט קצת יותר על מה קרה לכל הדמיות, אחרי הן מתמודדות עם המוות, מה יש להן להגיד.... וחסרון אחרון, אני חושב שרולינג הרגה יותר מדי דמיות, והן לא היו חשובות מספיק. היא הבטיחה שהרשע לא יתעניין בניצבים, אבל חוץ מסנייפ, כל הדמויות היו בינוניטות בחשיבותן, וחוץ מדובי ומודי, היא לא התייחסה מספיק למוות שלהן. המוות של לופין וטונקס היה ממש בדיחה, ובכלל לא התייחסו אליהם. לסיכום, הספר בסדר. ציפיתי ליותר במקומות מסויימים, מקומות אחרים עלו על הציפיות שלי בהרבה. הספר הזה משתבץ איפשהו באמצע בדירוג הספרים שלי, הוא לא האהוב עלי ולא השנוא. אולי לא אהבתי אותו במיוחד כי קראתי באנגלית ולא הנתי הכל. אני כנראה אקרא גם בעברית, ואז אולי דעתי עליו תשתנה יותר לטובה.
טוב, סיימתי את הספר לפני שבועיים ועכשיו אני כותב לכם את דעתי עליו. אני פשוט אחלק את הדעה שלי לטוב ורע: הטוב: הספר נפתח מצויין. הפגישה המצמררת של אוכלי המוות באחוזת מאלפוי הכניסה אותי ישר לעלילה, וכמה פרקים אחריו בא הפרק :"שבעת הפוטרים" המצויין. הבריחה מדרך פריווט הייתה מצויינת, שדרך אגב, רק אני שמתי לב שהארי גם מגיע וגם עוזב את דרך פריווט באופנוע?. קטעי האקשן שפוזרו פה ושם הוסיפו לספר וחזקו מאוד תחושת המלחמה שהייתה קצת חסרה בספר הקודם. הגילוי שרא"ב הוא רגולוס והסיפור של קריצ'ר היה טוב מאוד, ושמחתי לגלות שכבר ברבע הספר נותנים לנו תשובות. הקטע באחוזת מאלפוי והפריצה לגרינגוטס היו טובים גם הם. המוות של דובי היה מרגש, ושל סנייפ היה מצמרר. אבל אני חייב לומר שאלה שני מקרי המוות היחידים שספקו אותי. ועכשיו אני מגיע למחמאה האמיתית: שיא השיאים של הסדרה, פרק 33, סיפורו של הנסיך. הפרק היה פשוט מדהים, התעלה על הפריורי אינקאטטם בספר הרביעי (שעד אז היה הקטע האהוב עלי, הדהים אותי כל פעם מחדש חיבור השרביטים). רולינג גילתה לנו שלב אחרי שלב, בגאונות, את כל האמת על סנייפ, על האהבה שלו ללילי, על התוכנית עם דמבלדור, ושהארי הורקרוקס. גם הואא נתן תשובה לשאלה שבטח אף אחד לא שאל, למה סנייפ מוריד נקודות אחרי הנשף לכל מי שמתקרב אליו? התשובה, הוא לא רצה שיצוטטו לשיחה שלו עם דמבלדור. הסיום נתן תחושה שזה באמת נגמר, שכל המעגלים נסגרים. כאן אני נאלץ לגמור עם המחמאות ולעבור לצד הרע של הספר. הרע: האכזבה הכי גדולה שלי לא הייתה דווקא מהאפילוג, אלא החיפוש אחר ההורקרוקסים. ציפיתי למסע מטלטל, לפתרון חידות, מציאת דלתות סתרים, נטרול הגנות, והבסה של שומרים מיוחדים שוולדמורט שם כדי שיגנו על ההורקרוקסים. חוץ משני פרקים, אחוזת מאלפוי וגרינגוטס, המסע לא ממש ענה על הציפיות. ברובו הם סתם היו תקועים ביער, דיברו על נושאים שהם כבר יודעים, והעלילה לא זזה. הספר ארוך מדי, כמו שלושת קודמיו, ולדעתי את 500 העמודים הראשונים היה אפשר לקצר ל300. האפילוג בסדר, לא כל כך גרוע כמו שכולם מתארים אותו, אבל לא נראה לי שרולינג השקיעה בו כל כך הרבה. לזה באמת ציפינו כשהיא אמרה שהוא כתוב מזמן, הסיום של הסדרה, מה שקורה לכל הדמיות ששרדו? הייתי מעדיך שיהיה אפילוג של לפחות כמה עשרות עמודים, שיתאר בפירוט את החיים של מי ששרד, ושלא תאמר שהכל היה טוב אחרי שרצחה בערך שליש מהדמויות במהלך הספר. הקרב בסוף בסדר, לא יותר. ציפיתי ליותר פיצוצים, אקשן, בלג. כמו מה שהלך במשרד הקסמים. כמו כן, היא סיימה את הספר מהר מדי. בלי האפילוג, הספר נגמר 6 עמודים אחרי שוולדמורט מת. היא הייתה צריכה לפרט קצת יותר על מה קרה לכל הדמיות, אחרי הן מתמודדות עם המוות, מה יש להן להגיד.... וחסרון אחרון, אני חושב שרולינג הרגה יותר מדי דמיות, והן לא היו חשובות מספיק. היא הבטיחה שהרשע לא יתעניין בניצבים, אבל חוץ מסנייפ, כל הדמויות היו בינוניטות בחשיבותן, וחוץ מדובי ומודי, היא לא התייחסה מספיק למוות שלהן. המוות של לופין וטונקס היה ממש בדיחה, ובכלל לא התייחסו אליהם. לסיכום, הספר בסדר. ציפיתי ליותר במקומות מסויימים, מקומות אחרים עלו על הציפיות שלי בהרבה. הספר הזה משתבץ איפשהו באמצע בדירוג הספרים שלי, הוא לא האהוב עלי ולא השנוא. אולי לא אהבתי אותו במיוחד כי קראתי באנגלית ולא הנתי הכל. אני כנראה אקרא גם בעברית, ואז אולי דעתי עליו תשתנה יותר לטובה.
בקשר לרון, הוא לא תיפקד, היו צריכים לגרור אותו משם עד שיחזור לחשוב בהגיון. איך חיילים מתפקדים כשחבריהם נהרגים מול עיניהם במלחמה? רון היה קצת יותר חזק, הוא לקח את הכאב ועשה איתו משהו מועיל- להילחם ואחרי זה הוא התפרק. אם לפי התאוריה שלך, אנשים שסבלו אובדון לפני זה זמן קצת לא אמורים להצליח לתפקד, אז איך בדיוק מולי כיסחה את בלה? היא הייתה אמורה להתכרבל בפינה ולבכות. גם היא הייתה מספיק חזקה בשביל להפנות את הכאב למקום הנכון ולהמשיך להילחם.