../images/Emo56.gif מצלצל
"אפשר להיפגש?" הוא שואל. "התגעגעתי". הקול הזה. כל גופי מגיב. צמרמורת בגבי, בירכיי נחלשות והלב... "מתי ואיפה?" אני שואלת והוא צוחק, מאושר. הצחוק שלו. אלוהים אדירים. הצחוק הזה מדליק את האש שבגופי. "ניפגש בחיפה. אחכה לך ביציאה מתחנת הרכבת. מחר." יום חופש מהעבודה, ברורים על מועדי הרכבות ת"א חיפה ובחזרה ואני מוכנה. בלילה לא עצמתי עין. שש שנים לא התראנו. מדברים פעמיים בשנה בטלפון ומתגעגעים עד כאב. אהבה כזו היא מתנה של פעם בחיים. רק שהחיים התאכזרו לשנינו. אהבה בילתי אפשרית, עוד ליפני שהתחילה. בצבא. אהבה ממבט ראשון. לשנינו. בסבלנות אין קץ ובשליטה מדהימה על גופו ובגופי למדתי להנות מסקס. לא בקלות התמסרתי. כנערה עברתי ניסיון לאונס. והוא הצליח לנפץ את הפחד והסלידה שהיו בי לסקס. כל מי שניכנס לחיי אחריו לא השפיע על חיי ועל גופי כמו שהוא השפיע. רק המחשבה על שנינו יחד גורמת לרטיבות בין רגליי. נשיקה אחת שלו ואין שום סיכוי שאמשיך לעמוד על רגליי. במגפיים אופנתיים חצאית א סימטרית ארוכה וחולצה מחוייטת נסעתי לפגוש את אהובי. הנסיעה ברכבת עברה בציפיה הולכת וגוברת. איך הוא ניראה היום? איך יגיב כשיראה אותי? הארכתי מאוד את שערי שעם השנים נוספו לו גם כמה שערות לבנות, והוספתי מעט משקל לגופי. האם הכימיה שהיתה ביניו נישארה? ביציאה מתחנת הרכבת, עומדת, מסתכלת סביב ו.... לא רואה אותו. הסתובבתי להיכנס שוב לתחנת הרכבת והתנגשתי בחזה גברי ארוז בחולצת טי. ידיו עוטפות אותי שלא אמעד. מילמלתי מילת התנצלות והרמתי את ראשי הישר לפניו של אהובי. לא יודעת כמה זמן עמדנו כך. אני בין זרועותיו מביטים זה בזו. קפואים. תנועת האנשים מסביבינו העירה אותנו. "בואי" ידי בידו צועדים לעבר הרכבת התחתית. הפה שלי יבש. ידי קפאה לה בתוך ידו. כמו רובוט אני צועדת. המומה. פרט לכמה שערות לבנות בשערו השחור, הוא לא השתנה כלל. המגע של ידו האוחזת בידי העביר מצרמורת לכל אורך גבי. בתוך הכרמלית הוא מתיישב מולי רוכן קדימה. קרוב אלי. "את מתחרטת שבאת." הוא לא שואל. הוא יודע. "כן.התרגלתי לחיות עם הכאב שבחסרונך לצידי. הפגישה הזו תחזיר אותי לעבר." ידו נשלחת לעבר פניי. מבטים מצטלבים. " לא יכולתי יותר. נימאס לי לדמיין אותך לצידי במיטה בזמן שאני עם אישתי. נימאס לי להתאפק שלא לקרוא בשמך. אני רוצה אותך ולא בדמיון שלי. אותך". הרגשתי איך דימעה הולכת ומתהווה בעיני. הוא תאר את מה שעובר עלי בחברת בעלי. "את כל כך יפה. שינית את האיפור והשער שלך." קולו מצטרד. ידו נוגעת בשערי, נוגע, לא נוגע באוזני. גופי רוטט. אוזני בוערת. הוא התיישב לצידי. ידו על כתפי, מצמיד את אוזני לחזה שלו. ליבו דופק במהירות. מתרגש. הוא מרגיש ברעד החולף בגופי יודע שלא מקור, אני רועדת. שפתיו נוגעות במצחי לנשיקות קטנות, שואף לקירבו את ריח השמפו שלי. הרכבת נעצרת ואנו יורדים. הוא מוביל אותי לתוך גן האם. יד ביד בין השבילים, מוקפים צימחיה ירוקה וגבוהה. על ספסל מבודד מעיניים סקרניות אנו מתישבים. "תירגעי. לא אגע בך אם לא תירצי". זו בדיוק הבעיה. אני רוצה. כל כך רוצה. החיוך הקטן בזוית הפה שלי שבר את הקרח. תוך שניה, הינו חבוקים. מחוברים בנשיקה סוערת. שיניו נושכות את שפתיי, לשונו חוקרת את פי. נשימתו כבדה. טעמו המתוק של אהובי, נשיקתו הסוערת וידיו החופרות השערי הטריפו את חושיי. הוא עוצר. עיניו שואלות את עיניי. מחייך באושר כשראה את תגובתי לנשיקה. אני מצמידה את שפתיי לשפתיו. נושקת לשפתו התחתונה. אוחזת אותה בין שיניי. מחדירה את לשוני לתוך פיו. לשונותינו פוצחות בריקוד סוער. כפות ידי כל עורפו, גולשות לכתפיו ונעצרות על חזהו. הוא מתנשף. "טוב יותר מכל דימיון או חלום" הוא ממלמל לתוך פי. אוחז במותני. "בואי. תעמדי מולי" אני מתבוננת סביב. רק צימחיה סביבינו. נעמדת בין בירכיו המפוסקות, עיניו בגובה החזה שלי. כפתורי חולצתי ניפרמים אחד אחד. עיניו על שדיי הכלואים בחזיה שחורה. "את לובשת חזיה. החזה שלך גדל" הוא מחייך ואני מסמיקה. בצבא לבשתי גופיות קטנות. במקום חזיה. כפות ידיו לופטות את שדיי. נהנה מהחידוש בגופי. ידיו משחררות את הסוגר הקידמי משחררות את שדיי מכילאן. משימתו נעצרת. עיניו חוקרות. מרוצה מהשינוי הוא מלטף את שדיי, צובט אל הפטמות. ראשי ניזרק אחורנית. נאנקת. אוחזת בכתפיו ציפורני שוקעות בבשרו. ידיו יורדות למותני. מפנות מקום לפיו. קצה לשונו מרקדת סביב הפיטמה. המשך יבוא
"אפשר להיפגש?" הוא שואל. "התגעגעתי". הקול הזה. כל גופי מגיב. צמרמורת בגבי, בירכיי נחלשות והלב... "מתי ואיפה?" אני שואלת והוא צוחק, מאושר. הצחוק שלו. אלוהים אדירים. הצחוק הזה מדליק את האש שבגופי. "ניפגש בחיפה. אחכה לך ביציאה מתחנת הרכבת. מחר." יום חופש מהעבודה, ברורים על מועדי הרכבות ת"א חיפה ובחזרה ואני מוכנה. בלילה לא עצמתי עין. שש שנים לא התראנו. מדברים פעמיים בשנה בטלפון ומתגעגעים עד כאב. אהבה כזו היא מתנה של פעם בחיים. רק שהחיים התאכזרו לשנינו. אהבה בילתי אפשרית, עוד ליפני שהתחילה. בצבא. אהבה ממבט ראשון. לשנינו. בסבלנות אין קץ ובשליטה מדהימה על גופו ובגופי למדתי להנות מסקס. לא בקלות התמסרתי. כנערה עברתי ניסיון לאונס. והוא הצליח לנפץ את הפחד והסלידה שהיו בי לסקס. כל מי שניכנס לחיי אחריו לא השפיע על חיי ועל גופי כמו שהוא השפיע. רק המחשבה על שנינו יחד גורמת לרטיבות בין רגליי. נשיקה אחת שלו ואין שום סיכוי שאמשיך לעמוד על רגליי. במגפיים אופנתיים חצאית א סימטרית ארוכה וחולצה מחוייטת נסעתי לפגוש את אהובי. הנסיעה ברכבת עברה בציפיה הולכת וגוברת. איך הוא ניראה היום? איך יגיב כשיראה אותי? הארכתי מאוד את שערי שעם השנים נוספו לו גם כמה שערות לבנות, והוספתי מעט משקל לגופי. האם הכימיה שהיתה ביניו נישארה? ביציאה מתחנת הרכבת, עומדת, מסתכלת סביב ו.... לא רואה אותו. הסתובבתי להיכנס שוב לתחנת הרכבת והתנגשתי בחזה גברי ארוז בחולצת טי. ידיו עוטפות אותי שלא אמעד. מילמלתי מילת התנצלות והרמתי את ראשי הישר לפניו של אהובי. לא יודעת כמה זמן עמדנו כך. אני בין זרועותיו מביטים זה בזו. קפואים. תנועת האנשים מסביבינו העירה אותנו. "בואי" ידי בידו צועדים לעבר הרכבת התחתית. הפה שלי יבש. ידי קפאה לה בתוך ידו. כמו רובוט אני צועדת. המומה. פרט לכמה שערות לבנות בשערו השחור, הוא לא השתנה כלל. המגע של ידו האוחזת בידי העביר מצרמורת לכל אורך גבי. בתוך הכרמלית הוא מתיישב מולי רוכן קדימה. קרוב אלי. "את מתחרטת שבאת." הוא לא שואל. הוא יודע. "כן.התרגלתי לחיות עם הכאב שבחסרונך לצידי. הפגישה הזו תחזיר אותי לעבר." ידו נשלחת לעבר פניי. מבטים מצטלבים. " לא יכולתי יותר. נימאס לי לדמיין אותך לצידי במיטה בזמן שאני עם אישתי. נימאס לי להתאפק שלא לקרוא בשמך. אני רוצה אותך ולא בדמיון שלי. אותך". הרגשתי איך דימעה הולכת ומתהווה בעיני. הוא תאר את מה שעובר עלי בחברת בעלי. "את כל כך יפה. שינית את האיפור והשער שלך." קולו מצטרד. ידו נוגעת בשערי, נוגע, לא נוגע באוזני. גופי רוטט. אוזני בוערת. הוא התיישב לצידי. ידו על כתפי, מצמיד את אוזני לחזה שלו. ליבו דופק במהירות. מתרגש. הוא מרגיש ברעד החולף בגופי יודע שלא מקור, אני רועדת. שפתיו נוגעות במצחי לנשיקות קטנות, שואף לקירבו את ריח השמפו שלי. הרכבת נעצרת ואנו יורדים. הוא מוביל אותי לתוך גן האם. יד ביד בין השבילים, מוקפים צימחיה ירוקה וגבוהה. על ספסל מבודד מעיניים סקרניות אנו מתישבים. "תירגעי. לא אגע בך אם לא תירצי". זו בדיוק הבעיה. אני רוצה. כל כך רוצה. החיוך הקטן בזוית הפה שלי שבר את הקרח. תוך שניה, הינו חבוקים. מחוברים בנשיקה סוערת. שיניו נושכות את שפתיי, לשונו חוקרת את פי. נשימתו כבדה. טעמו המתוק של אהובי, נשיקתו הסוערת וידיו החופרות השערי הטריפו את חושיי. הוא עוצר. עיניו שואלות את עיניי. מחייך באושר כשראה את תגובתי לנשיקה. אני מצמידה את שפתיי לשפתיו. נושקת לשפתו התחתונה. אוחזת אותה בין שיניי. מחדירה את לשוני לתוך פיו. לשונותינו פוצחות בריקוד סוער. כפות ידי כל עורפו, גולשות לכתפיו ונעצרות על חזהו. הוא מתנשף. "טוב יותר מכל דימיון או חלום" הוא ממלמל לתוך פי. אוחז במותני. "בואי. תעמדי מולי" אני מתבוננת סביב. רק צימחיה סביבינו. נעמדת בין בירכיו המפוסקות, עיניו בגובה החזה שלי. כפתורי חולצתי ניפרמים אחד אחד. עיניו על שדיי הכלואים בחזיה שחורה. "את לובשת חזיה. החזה שלך גדל" הוא מחייך ואני מסמיקה. בצבא לבשתי גופיות קטנות. במקום חזיה. כפות ידיו לופטות את שדיי. נהנה מהחידוש בגופי. ידיו משחררות את הסוגר הקידמי משחררות את שדיי מכילאן. משימתו נעצרת. עיניו חוקרות. מרוצה מהשינוי הוא מלטף את שדיי, צובט אל הפטמות. ראשי ניזרק אחורנית. נאנקת. אוחזת בכתפיו ציפורני שוקעות בבשרו. ידיו יורדות למותני. מפנות מקום לפיו. קצה לשונו מרקדת סביב הפיטמה. המשך יבוא
