white star
New member
../images/Emo54.gif מורעל
ההכרות שלנו לא היתה מיוחדת. ניתן לומר שהיא היתה הכי סתמית שניתן. הלכתי למסיבה, כמובן שהיא היתה מהסוג שאני אוהב. הרבה ויניל, עור, איפור, שרשראות ומוזיקה חזקה ולא מובנת שהולכת טוב עם אלכוהול זול שמחליק לך בגרון. לפעמים הוא מחוזק בעוד חומרים שנותנים לך לברוח באמת, להיות מחובר לאווירה. הזמנתי את השתייה האהובה עליי והלכתי לתפוס קיר להישען עליו. ריקודים, אורות והרבה רעש. הרגשתי נינוח במקום שהחשבתי חופשי, שם אני יכול לנשום אוויר לפני שאני צולל לעוד שבוע משמים של מציאות אפרורית. בעודי נהנה משיר שיכולתי לזהות, נעצרו העיניים שלי על החור שעמד לידי והסתכל עליי. "חמוד" חשבתי לעצמי. לא גבוה מדיי, לא בהיר מדיי ולא רזה מדיי - כמו שאני אוהב אותם. כמובן שזה שקר שאהבתי לספר לעצמי. מעולם לא היה לי טעם מיוחד, מעטים היו כאלה שפסלתי לאחר שהביעו בי עניין. כמו גרביים, מתאימים ללבישה ומשולכים לכביסה. גם אותם השלכתי לאחר שימוש חד פעמי. בעודי שקוע במחשבות הבחור נעמד מולי והביט בי. הבטתי בו חזרה וחיכיתי שיזרוק משפט פתיחה מגוחך. הוא פשוט תפס לי את היד ומשך אותי לרקוד. הוא רקד לא רע למען האמת. הוא קירב את פיו לאוזני ולחש "בשפתיים שלי יש רעל" ובעודי תוהה למשמעות הדברים ומה בדיוק הוא לקח, הוא נישק אותי על השפתיים. לאחר ההלם הראשוני דחפתי אותו ממני. אני שונא נשיקות ולעולם לא מנשק. הוא פשוט קרץ לי, הסתובב ונעלם לתוך המועדון. תהיתי להתנהגותו והחלטתי שאני רוצה לדעת למה הוא התכוון ונכנסתי פנימה לחפש אותו. לא הצלחתי למצוא אותו. נעלם. לאן לעזאזל הוא יכול להעלם בשני מטר של המועדון?! המשכתי לחפש אבל החיפוש לא הניב כלום. לא עניינו אותי המבטים המזמינים של כמה שנעצו בי. אני רציתי למצוא אותו. לבסוף הלכתי הביתה, מאוכזב קלות מזה שקטע כל כך קטן של בחור חצוץ הטריד אותי. השבוע עבר לו באיטיות הרגילה, מצאתי את עצמי חושב הרבה פעמים על הדברים שהוא אמר לי. דמיינתי את הרעל מתפשט לי בגוף, חודר לאט לאט דרך הוורידים. אפילו כמה פעמים בחנתי את הוורידים על הידיים כדי לראות אם יש שינוי. אנשים הסתכלו עליי כי התנהגתי מוזר מהרגיל. אולי הם חשבו ששקלתי להתאבד. שיחשבו. אולי זה ייתן להם קצת עניין בחיים. אני הייתי עסוק עם הרעל שהיה על השפתיים שלו שבוודאי הדביק אותי. סוף השבוע הגיע, די התרגשתי לקראת המסיבה. טיפש שכמוני, בטח הוא לא יהיה. וגם אם כן, אז מה?! כשהגעתי לשם, החלפתי חיוכים עם אנשים וישר חיפשתי אותו. לא מצאתי. הייתי די "על קוצים" וגם האלכוהול לא הצליח להרגיע אותי. לבסוף פניתי לכיוון היציאה ובפטח המועדון נכנסתי בו בטעות. "התגעגעת אליי" הוא אמר לי, כאילו אנחנו באיזה סרט רומנטי אמריקאי. "תרקוד איתי" הוא אמר ומה שיצא לי למלמל זה "רק בלי שפתיים" והוא חייך. אהבתי לרקוד איתו ככה צמוד. הרגשתי כאילו רק שנינו קיימים, רוקדים את הריקוד שלנו יחד. סוף המסיבה הגיע, שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות. הוא ענה לי שקפה יעשה לו טוב. הוא סירב להזמנה לבוא לקפה אליי במין חיוך ידעני מעצבן ולקח אותי למקום שהוא טען שיש בו את הקפה הכי טוב בצד הזה של העיר. וואלה הוא צדק, באמת קפה טוב. ישבנו ודיברנו, באמת סיקרן אותי לשמוע עליו. פעם ראשונה שאני מדבר עם בחור ולא מת שהוא פשוט ישתוק ויילך. כאשר קמנו ללכת, אחזתי בו ונישקתי אותו מתוך רצון רגעי. על השפתיים, כמובן. הוא גיחך ואמר לי בחיוך "הורעלת" ואני ידעתי שהוא צודק. הרעל התפשט לי דרך הוורידים והגיע אל הלב. הוא המיס לי את השערים הסגורים ששמרו עליו.
ההכרות שלנו לא היתה מיוחדת. ניתן לומר שהיא היתה הכי סתמית שניתן. הלכתי למסיבה, כמובן שהיא היתה מהסוג שאני אוהב. הרבה ויניל, עור, איפור, שרשראות ומוזיקה חזקה ולא מובנת שהולכת טוב עם אלכוהול זול שמחליק לך בגרון. לפעמים הוא מחוזק בעוד חומרים שנותנים לך לברוח באמת, להיות מחובר לאווירה. הזמנתי את השתייה האהובה עליי והלכתי לתפוס קיר להישען עליו. ריקודים, אורות והרבה רעש. הרגשתי נינוח במקום שהחשבתי חופשי, שם אני יכול לנשום אוויר לפני שאני צולל לעוד שבוע משמים של מציאות אפרורית. בעודי נהנה משיר שיכולתי לזהות, נעצרו העיניים שלי על החור שעמד לידי והסתכל עליי. "חמוד" חשבתי לעצמי. לא גבוה מדיי, לא בהיר מדיי ולא רזה מדיי - כמו שאני אוהב אותם. כמובן שזה שקר שאהבתי לספר לעצמי. מעולם לא היה לי טעם מיוחד, מעטים היו כאלה שפסלתי לאחר שהביעו בי עניין. כמו גרביים, מתאימים ללבישה ומשולכים לכביסה. גם אותם השלכתי לאחר שימוש חד פעמי. בעודי שקוע במחשבות הבחור נעמד מולי והביט בי. הבטתי בו חזרה וחיכיתי שיזרוק משפט פתיחה מגוחך. הוא פשוט תפס לי את היד ומשך אותי לרקוד. הוא רקד לא רע למען האמת. הוא קירב את פיו לאוזני ולחש "בשפתיים שלי יש רעל" ובעודי תוהה למשמעות הדברים ומה בדיוק הוא לקח, הוא נישק אותי על השפתיים. לאחר ההלם הראשוני דחפתי אותו ממני. אני שונא נשיקות ולעולם לא מנשק. הוא פשוט קרץ לי, הסתובב ונעלם לתוך המועדון. תהיתי להתנהגותו והחלטתי שאני רוצה לדעת למה הוא התכוון ונכנסתי פנימה לחפש אותו. לא הצלחתי למצוא אותו. נעלם. לאן לעזאזל הוא יכול להעלם בשני מטר של המועדון?! המשכתי לחפש אבל החיפוש לא הניב כלום. לא עניינו אותי המבטים המזמינים של כמה שנעצו בי. אני רציתי למצוא אותו. לבסוף הלכתי הביתה, מאוכזב קלות מזה שקטע כל כך קטן של בחור חצוץ הטריד אותי. השבוע עבר לו באיטיות הרגילה, מצאתי את עצמי חושב הרבה פעמים על הדברים שהוא אמר לי. דמיינתי את הרעל מתפשט לי בגוף, חודר לאט לאט דרך הוורידים. אפילו כמה פעמים בחנתי את הוורידים על הידיים כדי לראות אם יש שינוי. אנשים הסתכלו עליי כי התנהגתי מוזר מהרגיל. אולי הם חשבו ששקלתי להתאבד. שיחשבו. אולי זה ייתן להם קצת עניין בחיים. אני הייתי עסוק עם הרעל שהיה על השפתיים שלו שבוודאי הדביק אותי. סוף השבוע הגיע, די התרגשתי לקראת המסיבה. טיפש שכמוני, בטח הוא לא יהיה. וגם אם כן, אז מה?! כשהגעתי לשם, החלפתי חיוכים עם אנשים וישר חיפשתי אותו. לא מצאתי. הייתי די "על קוצים" וגם האלכוהול לא הצליח להרגיע אותי. לבסוף פניתי לכיוון היציאה ובפטח המועדון נכנסתי בו בטעות. "התגעגעת אליי" הוא אמר לי, כאילו אנחנו באיזה סרט רומנטי אמריקאי. "תרקוד איתי" הוא אמר ומה שיצא לי למלמל זה "רק בלי שפתיים" והוא חייך. אהבתי לרקוד איתו ככה צמוד. הרגשתי כאילו רק שנינו קיימים, רוקדים את הריקוד שלנו יחד. סוף המסיבה הגיע, שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות. הוא ענה לי שקפה יעשה לו טוב. הוא סירב להזמנה לבוא לקפה אליי במין חיוך ידעני מעצבן ולקח אותי למקום שהוא טען שיש בו את הקפה הכי טוב בצד הזה של העיר. וואלה הוא צדק, באמת קפה טוב. ישבנו ודיברנו, באמת סיקרן אותי לשמוע עליו. פעם ראשונה שאני מדבר עם בחור ולא מת שהוא פשוט ישתוק ויילך. כאשר קמנו ללכת, אחזתי בו ונישקתי אותו מתוך רצון רגעי. על השפתיים, כמובן. הוא גיחך ואמר לי בחיוך "הורעלת" ואני ידעתי שהוא צודק. הרעל התפשט לי דרך הוורידים והגיע אל הלב. הוא המיס לי את השערים הסגורים ששמרו עליו.