../images/Emo53.gif
התגנבתי לכאן בשקט בשקט. רוצה לספר ולהשמיע. אנחנו ביחד הרבה שנים יחסית לגילנו הצעיר, יותר מ-5 שנים, מתוכם אנחנו חיים יחד 3 שנים. לאורך הדרך, שתמיד היתה קשה, סוערת ו"על הקצה" למדתי את הדפוסים הבעייתיים שלנו מכל הכיוונים, ואני יודעת יופי לנתח מה קורה לנו ולמה... אני גם יודעת שאם לא אעשה את הצעד ואחתוך - סופית וחד וחלק - אז אני גוזרת על עצמי חיים של אומללות, בחברת איש שלא מסוגל לספק את צרכי הרגשיים. וזה לא שהוא לא נהדר, וזה לא שהוא לא רוצה - פשוט הוא לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה, ולדעתי זה הדדי, רק שהוא מפחד להודות בכך. לשנינו יש קשיים רגשיים דומים, מקורותיהם ידועים ונטחנו היטב, גם על ספת הפסיכולוג. זמן רב ניסיתי לשכנע את עצמי שאנחנו ביחד לשם "תיקון", ושזה כל-כך קשה כי זה מעורר בנו את המקומות הפצועים - ורק כך אפשר להירפא. אבל נמאס לי. אין לי כוחות. אני מרגישה שכל האנרגיות שלי מושקעות בקשר חסר תכלית, בריטואלים קבועים של מריבות נוראיות, התפרצויות זעם, צרחות, בריחות מהבית ודרמות. כביכול אני יודעת בוודאות גמורה מה עלי לעשות, וזה לקום וללכת. אבל איך עושים את זה? מלבד הרע והבלתי-אפשרי אנחנו קשורים בעבותות של אהבה, בעצם זו לא המילה הנכונה, אבל איך קוראים לתמהיל ממכר של תלות, צורך, פחד, הרגל??? פעמים רבות ניסיתי ללכת וחזרתי עם זנב מקופל בין הרגליים. הוא התחנן, בכה, לא הפסיק להתקשר, לחכות בחדר המדרגות בבית הורי, להפציר.לא שיתף פעולה כשביקשתי לעזוב את הדירה (שנינו חתומים על החוזה) או להוציא את חפצי מהבית, דרש שאבוא לרק עוד שיחה אחת שהפכה להיות דרמטית וקיצונית כמובן. ואני מתביישת לכתוב שזה הגיע גם למקומות רעים כמו איומים למיניהם (לא עלי - על מה שיעולל לעצמו).בכל פעם נשברתי וחזרתי - ושוב מצאתי את עצמי באותה נקודת סף - שבה אני יודעת בוודאות גמורה שזהו, שיותר אי-אפשר. איך עושים את זה? איך הולכים? איך מבהירים שזהו? שאין יותר מה להבטיח הבטחות ולנסות לשכנע? מאיפה משיגים את הכוח הנפשי הדרוש כדי ללכת?
התגנבתי לכאן בשקט בשקט. רוצה לספר ולהשמיע. אנחנו ביחד הרבה שנים יחסית לגילנו הצעיר, יותר מ-5 שנים, מתוכם אנחנו חיים יחד 3 שנים. לאורך הדרך, שתמיד היתה קשה, סוערת ו"על הקצה" למדתי את הדפוסים הבעייתיים שלנו מכל הכיוונים, ואני יודעת יופי לנתח מה קורה לנו ולמה... אני גם יודעת שאם לא אעשה את הצעד ואחתוך - סופית וחד וחלק - אז אני גוזרת על עצמי חיים של אומללות, בחברת איש שלא מסוגל לספק את צרכי הרגשיים. וזה לא שהוא לא נהדר, וזה לא שהוא לא רוצה - פשוט הוא לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה, ולדעתי זה הדדי, רק שהוא מפחד להודות בכך. לשנינו יש קשיים רגשיים דומים, מקורותיהם ידועים ונטחנו היטב, גם על ספת הפסיכולוג. זמן רב ניסיתי לשכנע את עצמי שאנחנו ביחד לשם "תיקון", ושזה כל-כך קשה כי זה מעורר בנו את המקומות הפצועים - ורק כך אפשר להירפא. אבל נמאס לי. אין לי כוחות. אני מרגישה שכל האנרגיות שלי מושקעות בקשר חסר תכלית, בריטואלים קבועים של מריבות נוראיות, התפרצויות זעם, צרחות, בריחות מהבית ודרמות. כביכול אני יודעת בוודאות גמורה מה עלי לעשות, וזה לקום וללכת. אבל איך עושים את זה? מלבד הרע והבלתי-אפשרי אנחנו קשורים בעבותות של אהבה, בעצם זו לא המילה הנכונה, אבל איך קוראים לתמהיל ממכר של תלות, צורך, פחד, הרגל??? פעמים רבות ניסיתי ללכת וחזרתי עם זנב מקופל בין הרגליים. הוא התחנן, בכה, לא הפסיק להתקשר, לחכות בחדר המדרגות בבית הורי, להפציר.לא שיתף פעולה כשביקשתי לעזוב את הדירה (שנינו חתומים על החוזה) או להוציא את חפצי מהבית, דרש שאבוא לרק עוד שיחה אחת שהפכה להיות דרמטית וקיצונית כמובן. ואני מתביישת לכתוב שזה הגיע גם למקומות רעים כמו איומים למיניהם (לא עלי - על מה שיעולל לעצמו).בכל פעם נשברתי וחזרתי - ושוב מצאתי את עצמי באותה נקודת סף - שבה אני יודעת בוודאות גמורה שזהו, שיותר אי-אפשר. איך עושים את זה? איך הולכים? איך מבהירים שזהו? שאין יותר מה להבטיח הבטחות ולנסות לשכנע? מאיפה משיגים את הכוח הנפשי הדרוש כדי ללכת?