התקפי בכי

[מאיו]

../images/Emo53.gif התקפי בכי

אור בן 3.5 , בשבועיים האחרונים, בכל פעם שקורה משהו לא לרוחו, הוא פורץ בבכי יללני והיסטרי. לפני כן, כמעט בכל דבר אפשר היה לדון עימו בהיגיון ולהגיע לפשרה שבד"כ מקובלת על כולנו. אין שום שינוי בחייו, הגן אותו גן, לא קורה "משהו" בבית, אמנם אני טיפה יותר לחוצה אבל תמיד זמינה בשבילו. אני מנסה לבוא לקראתו, אבל עדיין, כל דבר קטן יכול להוביל לחיכוך גדול. לדוגמא: אור רכב על האופניים במשך זמן רב, בדרך ביקרנו חברים והיינו בגן השעשועים. כאשר הגענו לקרבת הבית, לפתע החליט שרוצה להמשיך בטיול. לאחר שאמרתי כי הגיע זמן ארוחת ערב, התחיל בכי היסטרי. בלי דיבורים גררתי את האופניים, הכנסתי את אור הביתה, הפשטתי ולמקלחת. העניין הוא שברגע שיצאתי מהמקלחת הוא נרגע, כך שנראה שזה אכן בשליטתו. ומאז הוא רגוע. בד"כ אני לא נגררת אחריו לויכוחים מיותרים אלא פשוט קובעת עובדות בשטח. אני כבר די מיואשת והיום קבעתי עונש - מחר אין רכיבה באופניים. אודה לכל עצה מאי

 

[ליליה והגמדים]

מזדהה כ"כ....

מה עושים כשזה קורה עם ילדה בת שנה ושמונה שעוד לא ממש מבטאת את רצונותיה אבל נשכבת על הרצפה בצעקות כשהם לא מתמלאים לרצונה ? עם אחיה היה לי יותר קל, היא בעלת יכולת עמידה די מרשימה על דעתה. גם מתוחכמת, מחפשת שטיח להכשב עליו (בבית היא ניגשת לחדר שינה ועושה את זה שם... לגבי עונש, אני לא אוהבת את המושג ולא חושבת שסנקציה שאינה קשורה ישירות לארוע (גם על ציר הזמן) יכולה לעזור במשהו, חוץ מלהעביר מסר לא נכון לילדים בנושאי שכר ועונש. מחר הוא לא בהכרח יפנים למה אסור לו לרכב....

 

[מאיו]

ואיך בכל זאת...

לגרום לכך שמחר הוא לא שוב יעשה סיפור מהכניסה הבייתה? דווקא היום נתתי לעצמי צל"ש על זה שנתתי לו להמשיך לשחק במחשב בעצמו והלכתי לישון בלי לריב על מנוחת הצהריים

 

[לאה_מ]

קודם כל ../images/Emo45.gif על מנוחת הצהרים ../images/Emo13.gif

את יכולה לנסות לתכנן איתו מראש את היציאה - אפילו להזכיר לו את הסיום של הנסיעה הקודמת שלכם, וכמה הוא הפריע לך. אפשר לומר לו שאת בטוחה שגם לו הסצנה הזו לא נעימה, ולכן כדאי ששניכם תחשבו יחד עוד לפני שיוצאים החוצה איך להמנע מכעסים ובכי בסוף היום. כדאי לשאול אותו ולתת לו להציע רעיונות, ואם אין רעיונות מצידו, את יכולה להציע לו (למשל, תכנסו הביתה לפי סימן "אובייקטיבי" כלשהו, כמו - כשידליקו את תאורת הרחוב, או כשיהיה חושך, או כשיסגרו את החנות..., אפשר לקבוע שאחרי שאת מבקשת להכנס הביתה יהיה לו זמן לעשות עוד שני סיבובים עם האופניים, אפשר להחליט שלוקחים מראש איתכם ארוחת ערב ועושים פיקניק בחוץ וכך אפשר להאריך קצת את זמן השהיה בחוץ וגם לעשות משהו מיוחד ביחד...). נסי לראות איך זה הולך אם את משתפת אותו בתכנון הזמן המשותף שלכם, כולל תכנון מראש של החלק הבעייתי (סיום הבילוי והחזרה הביתה).

 

[מאיו]

אוף.... שוב??

בעבר, לפני כשנתיים הייתה לנו תקופה של קושי במעברים ואז הייתי מודיעה מעט לפני כל דבר "כשהתכנית תיגמר, נאכל ארוחת ערב, אחרי שתסיים את העוגיה נלך לגן" וכו' אז זו הייתה תגובה למעבר דירה + סביבה+ חברה+ גן. ומה הגורם עכשיו?? אין שום שינוי שנראה באופק. איך לא חשבתי על זה בעצמי?? טוב, נו, ניכנס לכוננות מעברים מחדש

 

[לאה_מ]

למה אוף? זה כל כך פשוט... ../images/Emo13.gif

אני חושבת שהגורם הוא, שאור התבגר והוא גם רוצה להשחיל איזו מילה בקשר למה שקורה איתו... אז תני לו גם קצת להחליט. ובקשר להחלטות, יש לי סיפור - לפני שבועיים הבכור שלי (עוד מעט בן 10) ראה בטלויזיה את הפרסומת לבנק הפועלים אם יאיר לפיד ("פעם לא שאלו אותך..."), ואמר לי "אותי - אין דבר כזה שלא שאלו - אף פעם לא אמרו לי "לא שואלים אותך, תעשה ככה וככה", תמיד התעניינו בדעתי והתחשבו בה"... אז הנה ההוכחה (גם בהמשך לדיון שלנו על האם זה נגמר מתישהו) שהכבוד לילדים בהחלט מחלחל אליהם

 

[מאיו]

יש הבדל בדברים

יש הבדל בין מה לעשות עם דמי הכיס (במקרה מסויים) ושהילד קובע לעצמו- האם לאכול, האם לישון לבין האם להיכנס הביתה שזו אמורה להיות החלטה משותפת. גם אם אמרתי לו שאני מאד עייפה וכו' הוא עדיין לא התחשב במה שאני רוצה, כך שלא יכולתי להגיע לפשרה והייתי חייבת להתעקש על מה שאני רוצה. בחלק גדול מן היום והפעולות שלנו אור קובע- מה לאכול, לאיזה חבר ללכת, מה לעשות אחר הצהריים ועוד ועוד. ישנם דברים שאי אפשר להגיע למו"מ כמו האם ללכת לגן, האם להיכנס הביתה, האם ללכת לישון בלילה... ובמקרים האלה אני נתקלת בקושי.

 

[נעה גל]

כן, אבל גם בתוך הנושאים שחייבים

לעשות אותם (כמו הדוגמאות שנתת) יש מקום למו"מ - אז לא נכנס עכשיו הבית/נלך לישון אלא, נעשה את זה עוד 10 דקות. ואצלנו... גם לגבי האם ללכת לגן יש מו"מ - לא כל יום כמובן, כי אנחנו לא יכולים כל יום, אבל יש חופשות מהגן לפי דרישה של הילדים (ויכולת שלנו).

 

[לאה_מ]

בדיוק - החלטה משותפת -

כלומר, שניכם שותפים להחלטה. לפעמים אנחנו יורדים לגינה עם הילדים, וכשנמאס לנו וכבר מחשיך אנחנו רוצים לעלות, וזה נראה לנו כל כך ברור והגיוני, שפשוט לא עולה בדעתנו שההתנגדות של הילדים להליכה הביתה באה פשוט משום שהם לא מרגישים שותפים להחלטה הזו. אני חושבת שלא נכון לומר לגבי הדוגמאות שציינת שאי אפשר להגיע למו"מ, אלא שגדרות המשא ומתן הן שונות. אני אנסה להסביר: האם ללכת לגן - בהנחה שאין אפשרות אובייקטיבית שהילד ישאר בבית (שני ההורים עובדים ולא מעוניינים או לא יכולים לעבוד מהבית או לוותר על העבודה) - אז נכון, אין מו"מ בשאלה העקרונית האם ללכת לגן, אבל תסכימי איתי שאם אור יהיה מאד לא מרוצה בגן, את תחפשי גן אחר בשבילו, נכון? בהרבה בתים מקובל שמדי פעם אפשר לא ללכת לגן (או לביה"ס). אני לא מדברת על לפתוח כל בוקר במשא ומתן בשאלה האם ללכת לגן היום, אלא שאם ילד מביע חוסר שביעות רצון מההליכה לגן, לשבת איתו ולראות ברצינות מה מפריע לו, לבחון ברצינות את האפשרויות (גם אם מה שמפריע לו הוא "לא בא לי") ולראות איך אפשר לגשר בין הצורך שלנו ללכת לעבודה לבין הרצון שלו להשאר בבית. האם להכנס הביתה - אולי השאלה "האם" לא פתוחה למו"מ בגילו של אור, אבל השאלה מתי בטח ניתנת למו"מ (כמו שכבר הספקת לראות

). האם ללכת לישון בלילה - כאן בכלל אין עניין של מו"מ, הרי העייפות, בסופו של דבר, תכריע. ובהחלט יש מקום למו"מ בשאלה מתי ללכת לישון או באיזו צורה. אני חושבת שכשמתרגלים לשתף את הילדים בהחלטות, מגלים שהם נעשים נוחים מאד להסכים גם לבקשות שלנו.

 

[מאיו]

../images/Emo51.gif

תודה לכן אתן מאירות את הדרך בהערות והארות, מחזקות אותי במה שאני חושבת ומקילות על ההתלבטויות