שמח על הדרך השקטה אבל זה לא מספיק
המתקפה צריכה להיות דו-ראשית. המילה "הומוסקסואל" הייתה בל ייראה ובל יימצא עד שצעקו אותה בראש חוצות, בתוספת "אני" ו"גאה" לפניה ואחריה. לקח לנו שנים להביא את הנושא אל הכותרות כדי שיבינו שאחנו לא מוקצים מחמת מיאוס, ושאפשר לדון בנושא בלי להזדעזע. ישראל לא היתה החלוצה בנושא, אלא הלכה בדרך שפרצו ההומואים באמריקה ובאירופה ובאוסטרליה - יש לתת להם את הקרדיט. גם שם המתקפה היא רב-חזיתית- גם על ידי הפגנות וגם על ידי פעילות פוליטית חשאית וגלויה ופגישות פרטיות עם מנהיגים. קצת הסטוריה: בשנות השישים בניו יורק המשטרה הייתה עדיין פושטת על מועדוני הומואים ועוצרת את כולם שם ומשפילה אותם ומאיימת בחשיפה. עד שבשנת 1969 במועדון STONEWALL ההומואים התבצרו והקימו בריקדות והשיבו מלחמה שערה. הם זרקו בקבוקים וכסאות על השוטרים, כבר לא הומואים נפחדים שבורחים מהתוקפן. זו הייתה נקודת מפנה שבה השתנה היחס אל ההומואים בארה"ב. ארוע זה היווה דוגמה לכל המערב (כן, כן, אותם גויים שלפעמים אנחנו בזים להם יותר מדי). ואז נֵעורו ההומואים הישראלי שראו שאפשר גם אחרת. יש לתת את הקרדיט ל"אגודה לשמירת זכויות הפרט בישראל" שהוקמה בשנת 1974, שהקיזה דם, יזע ודמעות כדי לסלול את הדרך אל המפגשים האלה בין בני ישיבות הומואים ובין רבנים - זה לא קרה מאליו.
