אופס, כאן משהו לא עבד
החרב שלעולם לא תישלף תודה מיוחדת לחברי פורום אומנויות לחימה של תפוז שהיו חלק בכתיבת סיפור קצר זה ילד אחד חיים שמו לא אהב לקרוא. הספרייה בחדרו הייתה עמוסה בספרי ילדים והוא אותם כלל לא קרא. הספרים סתם אותו שיעממו. יום אחד הגיעה אליו מאיה, מורה לאנגלית. מורה קצת משונה. מורה שאיתו רביעיות שיחקה ונתנה לו לצייר כל מילה חדשה. והוא את המילים תרגם לציורים עם רעיונות ממש מבריקים. והיא לימדה אותו תרגילים של הצלבות ועיניים מלוכסנות והיא לימדה אותו ללכת בשמיניות ולאיית מילים קשות. ואז יום אחד הם החליטו לעבוד על הנושא: ההנאה שבקריאה. הוא הוציא את הספר הכי מעניין שהיה בספרייה והחל לקרוא ומייד שוב השתעמם נורא. היא ביקשה שיספר לה את הסיפור לפי התמונות ושאלה אותו המון שאלות, עליהן הוא לא ידע את כל התשובות ובלי לשים בכלל לב, הוא החל לקרוא ולהפתעתו אפילו די נהנה מהקריאה. היא שאלה אותו מה ספר מעניין צריך להכיל והוא ענה: נושא מעניין,שיכיל משהו חדש,עם הרבה תמונות ושיהיה בו תוכן אותו הוא יוכל לקרוא אם הספר כבר לא יעניין אותו. ואז הם בחרו נושא והתברר לה שהוא חולם על קונג פו, והיא שלא מזמן הכירה את דוד, שכבר 17 שנה לומד ומלמד טאי צי, הבטיחה לכתוב לו ספר על קונג פו. הוא הביא כרית ענקית ובתנועת הצלבה בנוסח הקונג פו חבט בכרית והראה לה תרגילים שהוא כבר מכיר והיא הייתה כל כך מרוצה שלמדה עוד תרגיל של הצלבה. באותו השבוע הוא החל כל ערב לפני השינה לקרוא. זו הייתה החלטה שלו. אף אחד לא דרבן אותו והוא אפילו נהנה מהקריאה. אבל לה הייתה בעיה גדולה. אבא שלה לימד אותה שהבטחות צריך לקיים. היא הבטיחה לכתוב לו ספר ולא ידעה מה לספר. אז היא פנתה אל דוד והוא סיפר לה על אבא שלו שעבד בקיבוץ ברפת: היה אצלנו פר, שהיה בתא נפרד מהפרות. אבא נכנס פעם אל הפר הזה לנקות משהו, והפר התרגז עליו. לא הסתערות כמו על מטדור, אלא התקרב חצי-מהצד, להצמיד את אבא לקיר התא ולנגוח בו (כמו "קאו", "כתף", בטאי-צ´י - רק עם הראש) כשפר ששוקל טון מצמיד אותך לקיר, אתה בבעיה...אבא עשה את הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו: הוא הכניס אצבע ואגודל לנחיריים של הפר, והחזיק חזק. הפר הפסיק לנסות לנגוח, ואבא הוביל אותו באף עד לפתח התא, ושיחרר אותו רק כשכל גופו היה מעבר לשער. וטל, הצעיר שגם הוא כבר לומד ומלמד טאי צי ומראה לה קטות, אותן היא לא מצליחה לחקות, סיפר לה על איגור, איש ענק ועל הדרך בה הוא ניצח את האופנוען. "נסעתי ברחוב כשלפני רכב ללימוד נהיגה שנסע לאט מאוד. פתאום התקרב אלי רוכב אופנוע,וכשנעצרתי ברמזור,התחיל לבעוט ברכב כשהוא יושב על האופנוע תוך כדי קללות וצעקות. חשבתי לעצמי שאמנם אני יכול לצאת ולהחטיף לו אבל אף אחד לא רואה מה קורה ומי שייצא הרע בסיפור זה אני. אז נשארתי ברכב. הוא המשיך לבעוט בחוזקה ולצעוק. כשהתחלף הרמזור התחלתי לנסוע. פתאום שמתי לב שהוא נעלם. כשהסתכלתי במראה האחורית ראיתי אותו שכוב מתחת לאופנוע מנסה לקום ומסתבך.הוא כנראה לא שם לב והבעיטה הבאה שנתן הייתה לאוויר מה שגרם לו להתהפך. ברמזור הבא השיג אותי ובא מצד ימין. דפק על חלון הדלת וצעק לי לפתוח. חייכתי אליו וכמובן לא פתחתי. מרוב תסכול הוא נתן אגרוף למראה שהתקפלה ללא נזק. מכה נוספת החזירה אותה למקום...הוא הסתכל אלי והחליט משום מה לעזוב ולהמשיך לדרכו. אולי ראה את הדגל של קונג פו ווינגצ´ון על המראה הקדמית מה שגרם לו להרהר ואולי הבין שמי שיוצא פה פראייר זה הוא".... ובאינטרנט היא מצאה עוד חברים. את Merlin The Wizard ששלח לה תמונות של קונג פו ואלקנה ששלח את הסיפור הבא: ילד אחד הלך ללמוד אצל מאסטר דגול במנזר רחוק. ביום האימונים הראשון הביא לו המאסטר גיגית גדולה מעץ וציוה עליו למלא אותה. הילד רץ מילא את הגיגית וחזר מחכה בצפייה לתחילת האימונים עכשיו אמר לו המאסטר הכה בידיך על המים ורוקן את הגיגית בצורה זו. אחרי שרוקן את הגיגית חזר אל המאסטר ששלח אותו שוב . וכך יום אחרי יום במשך שנה שלמה רוקן הילד גיגיות עד שהתייאש וחזר לביתו ממרר בבכי. בבית כמעט לא הכירו אותו. הילד גבה התחזק, שריריו גדלו, הוא נהיה שזוף וקשוח. הוא התיישב ליד השולחן בדממה וכשהוריו שאלו אותו למה חזר ומה למד הוא אמר "כלום" והכה על שולחן העץ הכבד בידו...השולחן נשבר. וסלבו שהסביר לה מיהו לוחם אמיתי. וסיפר לה על החרב שלעולם לא תישלף. חרב שתמיד נמצאת עם הלוחם, שימצא כל דרך אחרת כדי לפתור כל בעיה-רק לא בשימוש בחרב שבכוחה להרוג ולגרום לשנאה ונקמה. ודוד שוב סיכם והסביר שלוחם אמיתי לא מחפש מלחמה. אם ניצחת בקרב ומישהו נפל על הרצפה, הוא כבר ימצא את הדרך להתנקם בך בכוח הכוח, או בכוח המוח. הוא אמר לה שהניצחון האמיתי הוא לא להביס את האויב, אלא לגרום לו לעשות את מה שאתה רוצה. והיא ישבה וחשבה על חיים וראתה אותו בדמיונה בעוד 15 שנה: גבר גבה קומה לובש חליפה שחורה של לוחם קונג פו מיומן ולו חרב ארוכה ובכיסו ספרון קטן על ילד אחד בן 11, שפעם לא נהנה מהקריאה, ילד שהתבגר ולמד שהחרב לעולם לא תישלף, היא תהייה שם לצידו בשביל האחרים שיראו את כוחו. הוא לא זקוק לחרב. יש בו המון כוח. כוח הכוח וכוח המוח. וכאות הוקרה ובאהבה רבה כתבה לו ספרון, על ילד בן 11, חיים שמו שנלחם בקריאה והצליח לנצח אותה.
