אפתח בוידוי
כבר ציינתי שאת העונה הזו לא יצא לי לראות בשלמותה בצפייה ראשונה, ולמרות שהספקתי להשלים פערים ברבות השנים, תמיד פרק אחד חמק ממני. הפרק הזה. כנראה שזה היה שילוב של חוסר מזל, עם היעדר רצון עז במיוחד לראות אותו, שגרם למחדל הזה, אבל היום סוף סוף השלמתי את החסר הזה. אז איך ההתרשמות? בסדר ככה. הפרק לא נוסק לשיאים מרשימים, אבל זה לא ממש משנה, כי מעכשיו ועד לסוף העונה, השיאים העלילתיים לבדם מספקים מספיק דרמה כך שהם יכולים לסחוט לך את הלב כבר בתקציר. זה פחות או יותר היתרון היחיד (והסיבה לקיומו ככל הנראה) של משולש הרומנטי החולני. הוא פשוט עושה את העבודה מעצמו. הפרק הזה שוב המשיך עם מגמת ההשוואה לאותה נשיקה בעונה הראשונה, שהחלה בפרק הקודם. החל מג'קט הג'ינס של ג'ואי, עד לשינה המשותפת של ג'ואי ופייסי, הכל הריח כמו קריצה ל"decsions". היתה כאן איזושהי קפיצה לעבר, כמו בפרק הקודם, אבל הפעם באופן יותר ממוקד. זו היתה קפיצה הכרחית כי לפני פייסי וג'ואי חייבים להתמודד עם דוסון וג'ואי. אז הביאו תמונות ישנות, וקצת נוסטלגיה, אבל התמודדות לא היתה. שוב נזרק לחלל האוויר ה"אז למה בעצם אתם לא ביחד?" שלא נשמע מאז העונה השנייה. הבעיה היא שהפעם השאלה הזו נשארה תלויה באוויר. רגע לפני כל התקדמות אצל פייסי וג'ואי, היו חייבים להתייחס לשאלה הזו, אבל נראה כאילו רק סימנו וי ליד השאלה ההכרחית, הביאו איזו שיחה של "דברים חייבים להשתנות כשמתבגרים" ("decsions" כבר אמרתי?), ובזה כאילו פתרו את הסוגייה. אם נסתכל עמוק יותר, אולי נאמר שבשיחה היה יותר. כשג'ואי אמרה שהכל כבר לא סובב סביב דוסון יותר (עוד דוגמת להנחת העבודה האידיוטית של "אם אנחנו מודעים לזה, אז זה לא יכול להיות רע"), זה היה בעצם רמז, רמז לשוני בין ההצהרות להכרחיות שבשינוי בשני הפרקים. בעונה הראשונה, הסדרה סבבה דוסון, האופטימיסט הנצחי כאמור, ולכן גם דגלה בגישתו. הדברים לא חייבים להשתנות, אפשר להתבגר ולהרוויח מכל העולמות מבלי להקריב. אך כפי שג'ואי אמרה, זוהי לא הסדרה של דוסון יותר, אין כבר אופטימיות שכזו. היום זו הסדרה של ג'ואי, שרואה גם אפור. פתאום העסק לא כ"כ פשוט והאגדתיות של העונה הראשונה התפוגגה לריאליסטיות הקודרת של העונה השלישית. אך למרות שמפתה לחשוב שמדובר בסוג של העברת לפיד בין שתי תפיסות עולם שמנחות את הסדרה, מזו של דוסון לזו של ג'ואי, כנראה שאין דברים בגו. הסיום של הפרק הבהיר זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אף אחד לא מתכוון לפתור את סוגיית דוסון וג'ואי לפני, זה כל הקטע, להשאיר את הכל באוויר כדי לסחוט את מקסימום המיץ מהמשולש הזה. הסיום שלמעשה נשען על נקודה זו, לא הסתפק בלרגש אותנו עם פייסי וג'ואי, אלא גם צעק לנו, באופן תאב דם, שניזכר בדוסון. עוד נקודות ראויות לציון: - שם הפרק שוב מצליח להבריק. "נשיקות חטופות" סולידי מצד אחד, אבל מצד שני גם "נשיקות גנובות", רמז למעשה הגניבה והבעייתיות שבהן. - מה לעזאזל הקטע עם השיר? אני מודה, אני פשוט לא מבין את זה. אני יכול לראות איך זה שיר של דוסון וג'ואי בערך (למרות שהייתי מעדיף שירים אחרים יותר, הן מבחינת מילים, והן מבחינת לחן), אבל מה הקשר של פייסי וג'ואי? ואיך בדייק מיץ' וגייל רכבו על הגל הזה גם? מצטער אבל לא קלטתי את כל ההשתלטות התמוהה של השיר על הפרק, אולי מישהו יכול להסביר.
