Show Me Love
זה היה אחד הפרקים החזקים והעוצמתיים העונה. הוא לא היה מבריק במיוחד, אבל רק הרקע בו היווה כר כה טעון לדרמה שהוא כמעט לא יכל לפספס. בסיטואציה שנוצרה, כל מילה נהפכה עוצמתית ולכל טון היה חשיבות עליונה, אתם יכולים להגיד הרבה דברים רעים על המשולש הזה, אבל בסופו של דבר הוא גן עדן לכותבים שיוצר דרמה מבלי להתאמץ. הפרק בנוי על מירוץ הסירות המפורסם. דוסון, בצעד די פאתטי למראית עין, מחליט להצטרף באיחור די בולט למירוץ אותו לא יוכל לנצח. המטאפורה זועקת לשמיים, אבל יש כאן יותר. למה דוסון אכן ביצע את הצעד הזה שמציב אותו כאידיוט מושלם? הוא ניסה להסביר שניסה להידמות לפייסי, בחור שנלחם פיזית על כבוד אהובתו ואינו פוחד להשפיל עצמו בשם האהבה. אלו כמובן שטויות. דוסון ניסה בכך רק למזער את טמטומו ולהפנות את תשומת לבה למעשיו הדומים של פייסי (שאכן דומים ולכן מעצבנת במיוחד אמירתו הצבועה של פייסי בסיום שחשב כי מעשיו של דוסון יחלישו את אהבתה של ג'ואי אליו). אז מדוע אם כן? פייסי (שמאוד מעצבן בפרק הזה) טען באופן מכעיס למדי, שהוא לא יכול לנצח. שמה שלא יעשה יפסיד. לכל אדם שפוי ברור שההפך הוא הנכון. דוסון לא יכול לנצח. אם יתנהג כאציל נפש, הרי שיפסיד את אהבת חייו, אם יילחם עליה, יצטייר כאדם מריר ומרושע המפריד בין זוג האוהבים בשל אנוכיותו. אז אם לא יוכל לנצח, לפחות שיילחם. ייתכן שמה שהיווה זרז עבורו, היה יחסו המעצבן של פייסי. כשדוסון מגיע כדי להביא לו את השלט, פייסי שוב מציג את הפוזה האלטרואיסטית, וזה באמת מגעיל. מעבר לעובדה שדוסון באמת מכיר את פייסי מספיק טוב כדי לא לקנות את כל הבולשיט ההירואי שפייסי מפזר חצי מהזמן, הרמיזה של פייסי, כאילו הוא חושב על טובתה של ג'ואי יותר מדוסון, באמת מרתיחה. הרי כל נסיבות התקרבותם העונה, נבעה מעצם חשיבתו של דוסון על טובתה של ג'ואי יותר מכל דבר אחר. דוסון אולי רתח, אך דבריו של פייסי חלחלו. אם אלטרואיזם היא רוצה, אלטרואיזם היא תקבל. הוא גם יכול להירתם למען האכסניה ולשחק את הגיבור. כשג'ואי רחוקה מלהתלהב מהיוזמה, הוא מופתע. הוא לא מצליח להבין למה הוא לא זוכה לקרדיט. מדוע באמת דוסון כה עיוור להיגיון? מסרב להבין את מה שכולנו מצליחים לראות בבירור? דוסון פעל כפי שפעל, כי זהו עדיין אותו דוסון. ברגעי דמדומיו, אנחנו מקבלים את תמציתו המרוכזת של דוסון הקלאסי, שפועל מהבטן, שמתחיל לריב עם קליף בנשף ועושה צחוק מעצמו, שמשחק כדורסל נגד פייסי כחלק מיריבות טיפשית, שמתחרה נגד קליף בלונה פארק כמו ילד בן 10 מתוך מחשבה מעוותת שניצחון יקנה לו איזשהו יתרון. במוחו הוא יודע יותר טוב. אחרי הנשף, הוא מפוכח ויודע שהתנהג כמו אידיוט, ולפני משחק הכדורסל הוא מגחך על סרטים שטוענים שבחורה תבחר עם מי לצאת על פי מירוץ מכוניות. אבל עמוק בלב, הוא לא יכול להתנגד לדחף הזה, והוא חייב לנצח את פייסי. אין יותר ילדותי מזה, ודוסון יהיה הראשון שיודה בכך. למעשה, הוא כבר הודה בעבר. דוסון אולי התנהג בילדותיות בפרק הזה, אך פייסי נהג בלא מעט חוצפה. הוא מודע לכך שהוא לא בסדר פה, ביקש גם סליחה (למרות שההתנצלות הכעוסה והכמעט מאשימה הזו הזכירה לי יותר את ג'ואי ב"the dance"), אבל עדיין תוהה מה דוסון מנסה להוכיח (כאילו שלא יודע), וכמובן, מתהדר בהירואיות שלו, כמעט כדי להכעיס ("תכה אותי, רק אל תפגע בג'ואי!). האמירה הזו הזכיר לי פעם אחרת שבה דוסון הכה את פייסי כי חשד שהוא מנסה להתחיל עם ג'ן. אז פייסי התייחס לרעיון כמגוחך. פייסי משנה אז טקטיקה. הוא מנסה לעורר הזדהות בדוסון, שיבין את מצבו, כיצד אפשר לעמוד בפני אותה נערה ברונטית? זה רק מרתיח יותר את דוסון. הזדהות? כיצד פייסי יכול להשוות את מה שיש בינו לבין ג'ואי להיסטוריה הארוכה שהוא חולק איתה. הוא מטיח בפני פייסי את אותה היסטוריה, כדי להכאיב, אבל בעיקר כדי לשכנע את עצמו, שהיא אכן מתעלה על דברים חולפים כמו פייסי. אז פייסי באמת שובר שיאי חוצפה. לאחר ששיקר לדוסון, ועשה מעשה בלתי נסלח, הוא מנסה לגמד את מערכת היחסים בין דוסון לג'ואי. להפוך אותה למשהו סתמי, חסר כל משמעות עמוקה. זו באמת היתה מכה מתחת לחגורה, ודוסון ידע זאת. היא הסירה מעליו את המגינים והובילה לוידוי הכואב של דוסון. פייסי ידע דוסון מרגיש כלפי ג'ואי, והניסיון הפאתטי לטעון שבגלל שדחה אותה אז רגשותיו של דוסון נעלמו, הוא אידיוטי. ומכיוון שנפגע, דוסון עובר למתקפה גם הוא, פוגע בנקודה הרגישה (אך נכונה מאוד) אצל פייסי. ושוב פייסי הולך ודוסון נשאר. שוב הוא איכשהו הפסיד פה. כשמגיע יום התחרות, דוסון נואש לנצח סוף סוף. הוא עושה הכל כדי לנצח, אך לבסוף פייסי שוב יוצא הגיבור. אציל הנפש ההירואי. דוסון היה בטוח שניצח, לא הבין כיצד הפסיד. הרי ממתי למישהו אכפת מזכות קדימה? ממתי מישהו צריך לבקש רשות ממישהו לפני שהוא מבצע מהלך מסוכן? השיטה היא לא ללכת בכל הכח ולעזאזל במי אתה פוגע בדרך? אבל דוסון שוב הפסיד. דוסון לא יכול שלא להפסיד. אפילו אם ינצח, הוא יפסיד. דוסון ילמד זאת רק בסיום העונה, אתה לא יכול לנצח במירוץ שהוכרע מראש. פייסי שוב ניסה, משום מה, להטיח בפניו של דוסון את אותה דחייה מפורסמת. לא ממש ברור למה עשה זאת, כי כפי שדוסון ציין, זו רק הוכחה לאהבתו של דוסון אליה. לג'ואי כבר נמאס מכל זה. היא עזבה בסערה. דוסון מנסה להרגיע אותה. הוא מנסה לראות בזה דבר חיובי, מנסה להתייחס לזה כפריז, כקריאת השכמה שתעורר אותו ותחזיר אותם זה אל זו. אבל הוא עדיין לא מבין. הוא כבר הפסיד במירוץ. הוא כבר איבד אותה. לאורך כל הפרק פייסי מגיב בפרנויה משולבת ברגשי נחיתות. עם כל משפט של ג'ואי הוא ישר חושב על דוסון. אך כבר בסצנה הראשונה אנחנו רואים שהמירוץ הוכרע, כשג'ואי ישר חושבת על פייסי לפני שדוסון הוציא מילה. בסצנת הקיר, פייסי מנסה לייצב את עצמו כאלטרנטיבה לדוסון. הוא לא מציב אולטימטומים, שתיקח כמה זמן שהיא צריכה. ג'ואי לא רוצה לבחור, היא רוצה ללכת אחורה. דווקא סצנת הסיום די אכזבה. כשאתם נוגעים במשהו כה טעון כמו אי טי, כדאי שתהיה לזה חתיכת הצדקה. אי אפשר סתם לזרוק מוטיבים מהפיילוט כמו זבל. אם רוצים להדגים רצון לחזור אחורה, רגע לפני שכל הבלגאן התחיל, אז אפשר לעשות הרבה דברים אחרים הסוף של "hurricane" למשל הדגים איך עושים זאת הרבה יותר טוב. מה שאזכור יותר מכל מהפרק הזה, היא הרמת הידיים החגיגית, שהתענג על ניצחונו. עיוורונו של דוסון מעולם לא היה כה בולט, הדחקתו מעולם לא היתה כה בוטה. כשחומת ההכחשה הזו, עבה מכל קודמותיה, תקרוס, הכל יקרוס איתה.
). אני זוכר שלפני המון שנים הייתי שומע את השיר הזה והוא היה מרגש אותי עד מאוד. היום קצת פחות... צפייה נעימה
.